מפעם לפעם, אני מרשה לעצמי לחלק בבלוג הזה טיפים לכל מאן דבעי, אין ויכוח על כך שהטיפים שאני מפרסם בבלוג הזה לא יעשו אתכם חכמים יותר, מוצלחים יותר או נבונים יותר ובטח שגם לא תוכלו לתרגם את הטיפים האלו לכסף (אחרת הם לא היו נכתבים פה). מפעם לפעם אני גם מטיף וטוען שהפוטנציאל של בעלי כוח תקשורתי הולך וגדל במיוחד לאור ההתפתחות האינטרנטית ופריחתן של הרשתות החברתיות. הפעם אני אשלב בין השניים, ואתן טיפים בכיוון שיכולים, לעניות דעתי, לשדרג עבורכם את אותו כוח תקשורתי.

פוסט מוצלח חייב להתחיל בכותרת מושכת ומעניינת. תנו לי להוסיף עוד מימד לקביעה הזו – בעידן בו בלוגרים נעזרים בפייסבוק ובטוויטר בכדי למשוך מבקרים לבלוג שלהם על ידי פירסום סטאטוסים הכוללים לינק לפוסט, אין מנוס לא רק מיצירת כותרת מוצלחת אלא גם מניסוח סטאטוס מזמין וקורץ.

אחרי שברור לי שאתם מהנהנים בראש בהסכמה וחושבים משהו כמו "הוא גאון" או "הוא גאון מטורף" או "הוא לא מצחיק. הוא מנסה, אבל הוא לא מצחיק", נקפוץ ישר למים – הנה 3 טיפים ליצירת כותרת מוצלחת:

(המשך…)

בלוג, בלוגרים, טוויטר, טיפים, טיפים לכתיבת כותרת, טיפים לכתיבת פוסט, כותרת, כתיבה, סטאטוס, פייסבוק, שיווק

כולנו שונאים את אותם האנשים שנוהגים לומר לנו "אמרתי לכם". הם תמיד עושים את זה בצורה שמלאה בחשיבות עצמית מוגזמת וגאווה לא מוסתרת, הם מתנשאים מעלינו, חושבים שהם טובים מאיתנו, ומעל לכל, מה שהכי מרגיז זה שהם באמת צודקים.

ובכן, איזה יופי שאני נמצא מאחורי המקלדת ואתם לא יכולים לעשות לי שום דבר אבל… אמרתי לכם! ברשותכם, אני רוצה להפנות אתכם לפוסט שכתבתי בעקבות אותו סרטון שהציג את החיילים רוקדים בשכם, שימו לב לפסקה האחרונה שכתבתי, ואני מצטט ברשות : "העידן החברתי המקושר הזה עוד יפתיע אותנו בסירטונים מהסוג הטוב (כמו זה) ומהסוג הרע. אני מאד מפחד מהסירטונים "הרעים" שעוד יגיעו, כי כמו שכתבתי, כל אחד יכול להעלות כל דבר ולא תמיד הוא מפעיל שיקול דעת הסברתי-מדיני. לפעמים, אותו גולש אפילו לא מפעיל שיקול דעת עצמי בסיסי ביותר ובעצם פוגע בעצמו ממש כשהוא מעלה סרטונים או תכנים בעייתים".

אני לא יודע מה אתכם אבל כשאני קורא את שורות הטקסט הגאוני הזה וחושב על פרשת החיילת המצטלמת שפרצה עכשיו בסערה לחיינו אני מרגיש קצת, אממ.., כאילו היה זה אשכרה דבר נבואה שיצא מפי, כאילו, כאילו, כאילו יש הילה סביב ראשי, וכן, אני גם אהיה מוכן לברך אתכם. אז האספו סביבי, מאמינים יקרים שלי, ואגידה לכם את אשר יהיה, תמורת הסכום המתאים. יש מבצעים לוועדי עובדים.

אני עצמי, במהלך השירות הצבאי שלי נתקלתי בתופעה דומה שאני חושב (וכבר הוכחתי לכם שאני תמיד צודק) שהשורשים שלה זהים. היה זה כשהייתי המפקד האחראי על משמר הבסיס והובילו עצירים להמתין אצלנו בשער הבסיס עד שתבוא המשטרה ותיקח אותם לחקירה. היה שם חייל אחד, שהכרתי אותו כחייל בעייתי (ולכן הוא גם לא היה קרבי) שהתקרב לעצירים בצורה ברורה שהוא הולך להתעסק איתם, הסברתי לו בנימוס שאין לו שום סיבה או זכות להתעסק איתם, "איכס! מה? אתה שמאלני??" שאל במאמץ גלוי להרכיב את המשפט, "לא, אני דווקא האחרון לחשוד בו בדבר שכזה ,אבל אם אתה נוגע בהם או מדבר אליהם, אני אדאג שאתה תעלה למשפט", הוא נתן לי מבט שאמור היה להפחיד אותי אבל בפועל לא ממש הטריד אותי והלך לעשות כלום, כרגיל, בחדר שלו או במועדון.

מדובר פשוט בחינוך, מי שמצטלם, משחק, צוחק או סתם מתעסק עם עצירים שנמצאים במצב של חוסר אונים גם יעשה שטיות מסוגים שונים באזרחות. ולא, אני לא בא להאשים את הגברת הנכבדה בשום דבר. אני חושב שכבר מספיק אנשים גורמים לה סבל והיא מצטערת על היום שהיא הצטלמה ככה.

וכמו שכתבתי בכותרת "אי אפשר לעצור את זה. וזה מה שהכי מפחיד פה". אני באמת מקווה שאתבדה ולא נצטרך לסבול עוד פירסומים שכאלו, אבל אני חושב שהם עוד יגיעו. מהר מהמצופה.

internet, social media, אינטרנט, חיילים, מדיה חברתית, פייסבוק, צהל, תופעות בזויות

"מצוות אנשים מלומדה" הוא משפט של חז"ל שמאפיין מצב עגום בו אנשים מקיימים את מצוות התורה מתוך הרגל או לחץ חברתי ולא מתוך כוונה אמיתית וכנה (עכשיו המשיכו לקרוא ותראו איך הצלחתי להרביץ בכם קצת תורה תוך כדי שיחה על שימוש עכשיוי ומודרני בטכנולוגיות, פלוס כותרת מעניינת. אני צריך להתחיל לדרוש כסף על כניסה לבלוג הזה). אנחנו חיים בתקופה מאד מעניינת מבחינה טכנולוגית. המון חברות, ארגונים ועכשיו גם ממשלות, מאמצות את הכלים הטכנולוגיים החדשניים ומציגות לראווה את הנוכחויות הדיגיטליות שלהם.

עושה רושם שככל שהמדינה מפותחת יותר כך גם החברות/הארגונים/הממשלה מאמצת את השימוש בכלים הטכנולוגיים האלו באופן מהיר יותר – וזה כמובן ברור מאליו. הנקודה המעניינת היא כזו: אוקי, החלטת שאתה בתור גוף מסחרי או ממשל שנותן שירות כזה או אחר, מאמץ את השימוש ברשתות חברתיות, נו, מה עכשיו? אז פתחת אתר אינטרנט ופתחת דף בפייסבוק וגם חשבון טוויטר, אוקי, זה באמת מאמץ ראוי לציון כי אתה באמת רוצה לבוא לקראת הלקוח/אזרח, אבל מה עכשיו? איזה עניין אמיתי אתה מספק לו?

אני חושב שאנחנו נמצאים בתקופה קריטית בה, יותר מתמיד, השימוש במחשבה רעננה (קשה להאמין, אבל לפתוח סתם דף פייסבוק זה כבר מה-זה פאסה) וחשיבה יצירתית הוא בגדר חובה. הכלים קיימים, הם זמינים, זולים ומגיעים במהירות לכל משתמש, לקוח או אזרח, אבל אם אין לך רעיון ייחודי שבאמת נותן ערך מוסף ותכלית אמיתית למה שאתה עושה, אתה בהחלט יכול לצפות לכך שהשירות ה"חדשני" שאמצת (כי כולם אימצו) – פשוט יתייבש.
גם אם תשקיע בו אין סוף כוח אדם שיתפעל אותו, זרם המשתמשים יילך ויתמעט מאליו כי המשתמש ישאל את עצמו כבר בפעם הראשונה שהוא ביקר אצלך "מה ייצא לי מזה?" והתשובה שהוא ענה לעצמו היתה ככל הנראה: "כלום" (רואים? לא רק אני מדבר לעצמי ועונה לעצמי).

שימו לב לסרטון הבא המתעד דו שיח בין ראש ממשלת בריטניה, דיוויד קמרון, לבין מארק צוקרברג, מנכ"ל פייסבוק. השיחה הזו היתה יכולה להיות כל כך מגניבה, תקשורתית ומלהיבה אבל בסופו של דבר היא אפרורית ומשעממת שבא לבכות. גם הסרטון, כמו שירותים חברתיים וטכנולוגיים "מגניבים" אחרים לא מעניק כלום לצופה חוץ מתיעוד השיחה עצמו, אין בסרטון הזה שום קאצ' אין שום פואנטה. – אין שום סיבה לצפות בסרטון הזה (אלא אם כן אני שם אותו בבלוג שלי ואומר לכם שזה סרטון משעמם בלי פואנטה ואז זה הפוך על הפוך כזה. גאוני).

facebook, Twitter, אינטרנט, ארגונים, בריטניה, דייוויד קמרון, טוויטר, מארק צוקרברג, ממשלות, נוכחות אינטרנטית, פייסבוק, רשתות חברתיות

כבר הבנו את זה מזמן – אבל הפעם זכינו לקבל דוגמה מוחשית, כוחו העצום של האינטרנט והרשתות החברתיות מאפשר לאנשים הפשוטים, גם כשהם במהלך השירות הצבאי שלהם, להעביר מסר לכל העולם כולו, ובשניות ספורות.

היו לסרטון הזה את כל המרכיבים המנצחים: משך הסרטון היה קצר (תמיד טוב – למי יש זמן?), הסרטון הראה פעילות חיילים ישראליים באיזור עויין (תמיד מעניין, לא משנה באיזה צד של המפה הפוליטית / העולמית אתה), הושמעה מוזיקה טובה וגם נשבה לה רוח של שובבות משעשעת.
- חיילי צה"ל רוקדים לצלילי השיר TikTok לרגעים ספורים ואז חוזרים לסיור. חביב, שטותי ומצחיק.

אחרי שנהנתי לצפות בסרטון התלבטתי מאד האם לפרסם אותו אצלי בחשבון הפייסבוק שלי ובכך להעביר אותו הלאה לכל אותם מאות אלפי מאמיני בפייסבוק (טוב, רגע של אמת, פייסבוק מכנה אותם "חברים" ויש לי בסך הכול 640 כאלו – אבל מי סופר). כמי שמאד אוהב את צה"ל, חשבתי לעצמי שאולי זה לא מכובד להציג ככה את חיילי צה"ל, מצד שני, הרהרתי, זה בכלל לא נורא, הם בסך הכול לקחו את שגרת הסיורים היום-יומית המשמימה שלהם והכניסו לה קצת פלפל מבלי לפגוע באף אחד.
בסופו של דבר פרסמתי את הסרטון בחשבון הפייסבוק שלי בלי נקיפות מצפון, היום התברר לי שלפחות מנקודת המבט הרישמית של צה"ל המסקנה שלי היתה נכונה, – הצבא החליט שלא להעמיד את החיילים המרקדים לדין כי מדובר בסך הכול בשעשוע לא מזיק, וגם העולם שצפה בסרטון קיבל את העניין בחיוך והבנה.

יכול מאד להיות שהתגובה הצה"לית פושרת למדי, ובכלל החיילים עשו דווקא שירות הסברתי מוצלח למדי למדינת ישראל? יכול להיות שהריקוד הספונטני (הוא לא ממש ספונטני, הם עבדו על העניין הזה וגם הציבו משהו שיצלם) גרם לאנשים בעולם להתנער מעט מהמחשבות השליליות שנדבקו לחיילים שלנו? למרות שהיו אנשים שקפצו בכעס (והרי לא משנה מה תעשה תמיד כמה אנשים יטענו שצה"ל לא בסדר), והעלו את הסרטון מחדש (אחרי שצה"ל עצמו, כנראה, דאג להוריד אותו) תחת הכותרת "קל לרקוד כשאתה הוא הכובש" או משהו שכזה, אבל בכל זאת, העולם נחשף לצד האנושי, המשעשע והשובב של חיילי צה"ל.

העידן החברתי המקושר הזה עוד יפתיע אותנו בסירטונים מהסוג הטוב (כמו זה) ומהסוג הרע. אני מאד מפחד מהסירטונים "הרעים" שעוד יגיעו, כי כמו שכתבתי, כל אחד יכול להעלות כל דבר ולא תמיד הוא מפעיל שיקול דעת הסברתי-מדיני. לפעמים, אותו גולש אפילו לא מפעיל שיקול דעת עצמי בסיסי ביותר ובעצם פוגע בעצמו ממש כשהוא מעלה סרטונים או תכנים בעייתים.

אינטרנט, הסברה, חיילי צה"ל, חיילים רוקדים, יוטיוב, מדינת ישראל, סירטונים, פייסבוק, רשתות חברתיות

כתבה שלי שפורסמה היום במגזין "זאפ" שצורף לעיתון דה מרקר. פשוט עשיתי קופי-פייסט, אין קל ונלוז מזה:

"זהו, אני מסודר למילואים, השגתי לפטופ חדש שאני יכול לקחת איתי לשם". כך הודעתי ברשמיות לאשתי אחרי שכתבתי ל- HP ישראל לאן אני מתכוון לקחת את המחשב הנייד שהם יביאו לי במתנה.

נתקלתי במשחק של HP ישראל בפייסבוק לפני כארבעה חודשים בערך, מי שיהיה מספיק מקורי בתשובה לשאלה "לאן אקח את הנייד החדש שלי", הכריזו HP ברשמיות, יקבל מחשב נייד משוכלל במתנה. "אני מקורי?", שאלתי ביני לבין עצמי, "ברור" עניתי לעצמי, "אני באמת צריך מחשב נייד חדש?" שוב שאלתי את עצמי, "איזו שאלה, כמו אוויר לנשימה" עניתי בהחלטיות ומיהרתי לשלוח את התשובה המקורית להפליא שלי: "למילואים. אני אקח את המחשב הנייד הזה למילואים".

אשתי, שאחרי שש שנות נישואין כבר מורגלת בהכרזות הרשמיות שלי, גלגלה עיניים והמשיכה בעיסוקיה. להפתעתי הרבה, אחרי שאלפים שלחו את התשובות שלהם והמשחק נגמר, התחוור לי שהתשובה "למילואים" לא הייתה מספיק מקורית ובכלל הוכרז זוכה אחר והפרס הנחשק נקרע ממני באכזריות. הזוכה, סיפק תשובה מקורית בהחלט:  הוא הקליט את עצמו בסרטון של שלוש דקות, שר שיר שכתב והלחין למחשב הנייד החדש שלו תוך כדי שהוא גם בונה לו בית קטן מעץ(!), את הסרטון הזה הוא העלה ליוטיוב ומשם הפיץ אותו בדף הפייסבוק של HP.
מדובר בתוצאה מכובדת מאד של פעילות אינטרנטית חכמה וממוקדת שעלותה הכוללת בוודאי פחותה מזו של יום צילומים של פרסומת שכזו עם שחקנים ותפאורה. יותר מכך, הסרטון הזה הוא כל כך טוב מסיבה קריטית אחרת – הוא אמיתי, הוא נעשה על ידי בן אדם אמיתי בסביבת מגוריו ועכשיו המונים צופים בו ובתשוקה האמיתית שלו להשיג את המחשב הנייד הזה – מה כבר עסק כמו HP יכול לבקש לעצמו יותר מזה?

"איך חבטת גב היד שלי?" שאלתי את אשתי בעודי מנופף באייפון מצד לצד "מורד, אם אתה שובר את האייפון הזה אתה יכול לשכוח לפחות לחמש שנים הקרובות שתקבל מכשיר כזה חדש, חוץ מזה על מה אתה מדבר? אתה מתכוון להתחיל לשחק טניס?" שאלה, "כן, לשחק טניס ב Wii, זאפ מחלקים ארבעה מכשיריWii  למי שמצטרף כ"פאן" לדף הפייסבוק שלהם, אני הצטרפתי ממש עכשיו ואני מרגיש שאני אחד מהזוכים במכשיר, אין לי ספק בזה". את האייפון שמתי, לכל מקרה, בחזרה בכיס בעוד אשתי, כמובן, לא מגיבה על הדברים וחוזרת לעיסוקיה.

בדומה ל- HP ישראל גם הפעילות של זאפ, הוכיחה את עצמה כמוצלחת מאד. קרוב לחמשת אלפים אנשים שנמשכו לדף הפייסבוק רשומים שם ומקבלים עדכונים יומיים על פעילויות, מבצעים וחדשות ומקושרים בצורה חזקה יותר למותג של זאפ.

נכון, בדומה לאי הזכייה של במחשב הנייד גם ב- Wii לא זכיתי, אבל אני 'לא מרים מקלדת' ואני יודע שמחר הוא יום חדש ומשחקים חדשים עוד יצוצו להם ברחבי הפייסבוק כמו פטריות אחרי הגשם, אני רק אצטרך לקטוף אותן. הרי ברור שאני אזכה. מתישהו.

לקריאת המגזין של "זאפ"

רק הכתבה שלי (ותודה ליוניש על סריקת הכתבה)

facebook, HP, Wii, דה מרקר, זאפ, כתבה, לפטופ, מילואים, נינטנדו ויי, פייסבוק, פרסים, רשתות חברתיות

בא לי לכתוב פוסט טוב, אבל ממש טוב.

לפעמים, יוצא לי לכתוב פוסטים משעממים להחריד, כאלו שאפילו לי לא בא לקרוא אותם, לעיתים נדירות אני מצליח לכתוב פוסטים ממש, אבל ממש טובים, שגורמים לי להתגאות בהם (עד שעובר בערך שבוע וחצי וההתלהבות דועכת).
עכשיו, בא לי לכתוב פוסט פצצות-לגבות-או-כל-ביטוי-אווילי-אחר כזה שיפורסם אחר כך בחורים ברשת, ניוזגיק, Ynet, וואלה, פוסט שאנשים יעבירו בחיל ורעדה מאחד לשני במייל או בפייסבוק, פוסט חוצב להבות על עתיד הטכנולוגיה שיעבור בטוויטר ואלפי אנשים יעשו לו רי-טוויט, פוסט שינתח בצורה חדה כתער את המצב הטכנולוגי הנוכחי, פוסט שאפילו יגיעו לידיהם של מארק צוקרברג, סטיב גובס וסטיב באלמר (טוב, בעצם תשכחו מהאחרון).

אבל אין לי כרגע מוזה לכתוב משהו שכזה, אז אולי בפעם הבאה.

YNET, בלוג, וואלה, חורים ברשת, טכנולוגיה, מארק צוקרברג, ניוזגיק, סטיב באלמר, סטיב גובס, פוסט טוב, פייסבוק

מי שעוקב אחרי בפייסבוק, או בטוויטר, או בשניהם, או בכלל לא, בוודאי שם לב לעובדה שלאחרונה ("לאחרונה" זה מושג יפה. זה יכול להיות חצי שנה, חודש או שבועיים אבל זה תמיד נכנס במושג "לאחרונה" – כי מי באמת זוכר), אני מוצא את עצמי כותב עידכונים דווקא בפייסבוק ומזניח מעט את טוויטר. למה? האם זו מגמה שרק אני מפגין או שהרבה אנשים חולקים איתי התנהגות דומה? האם יש לזה סיבה הגיונית? והאם באמת תצליחו לשרוד את הפוסט הזה עד הסוף? בואו נבדוק.

שווה להתחיל בחידוד ההבדל בין הפייסבוק לטוויטר. רוב האנשים מבינים מהו הפייסבוק ו"מה עושים שם" אבל לא ממש מבינים מה זה בכלל טוויטר. גם כשאני מסביר (או, אם תרצו "מרצה", "מלמד", "משכיל", "מעשיר את הידע") לאנשים אחרים ומצייר להם "מה זה טוויטר" הם לא ממש מבינים את הרעיון עד הסוף.
אז אני אנסה שוב: טוויטר הוא כלי טקסטואלי לחלוטין, עד 140 תווים בלבד, או כמו שהוא מכונה "מיקרו בלוגינג", הוא לא נועד לשיתוף תמונות (למרות שיש שירותים צדדים שמאפשרים זאת כמו Twitpic) כמו גם שיתוף סרטונים. הוא נועד בסך הכול לעידכון קצר וקולע של "מה אני עושה עכשיו". בגלל שהוא מורכב מטקסט בלבד, הוא מאפשר למשתמשיו לעדכן דרכו גם באמצעים פשוטים יחסית כגון מכשיר סלולרי חלש וכבר ראינו שבזכות העובדה שהוא כל כך טקסטואלי ופשוט, הוא שימש את המורדים בהתקוממות האחרונה באירן.

אם נעמיד את קהילת הפייסבוק מול קהילת הטוויטר (שכמובן חופפת בגלל אנשים בעלי חשבונות בשתי הרשתות) נראה מאפיינים ברורים המבדילים בין הקהילות ומהם נוכל, אולי, לעמוד על ההבדלים בין הזירות החברתיות האלו. קהילת המשתמשים בפייסבוק גדולה בהרבה מקהילת המשתמשים בטוויטר, נתונים עדכניים מדברים על כך שלפייסבוק יש 474 מיליון חברים נכון להיום, לעמת זאת, לטוויטר יש כנראה הרבה פחות משתמשים, בסביבות המעל ה-80 מיליון, – אבל לא הצלחתי למצוא נתונים ברורים יותר (אשמח אם מישהו יעזור לי ויפנה אותי למקורות הנכונים).
בישראל, ההבדל הוא אפילו בולט יותר כלומר קהילת הטוויטר הישראלית היא קטנה בהרבה מקהילת הפייסבוק הישראלית שמונה, נכון להיום, כ- 3 מיליון חברים שזה כמעט חצי מדינה (אם כי מסך כל משתמשי הפייסבוק בעולם אנחנו רק 0.63%)

אפשר לראות שבעוד קהילת הפייסבוק מגוונת מאד, אל הטוויטר מתחברים דווקא אנשים מסוג מסויים כמו בלוגרים, אנשי מדיה חברתית, אנשי שיווק וארגונים עיסקיים. גם אופי השימוש בפועל יכול לעזור לנו לאבחן את הרשתות, בעוד הפייסבוק מאפשר לשמור על קשר עם בני משפחה (לי לדוגמה, יש קרוב משפחה מסויים שעונה בקביעות על סטאטוסים שאני מפרסם בפייסבוק, הוא נוהג ללעוג לי ולקוות שאלעג לו בחזרה. מה לעשות, משפחה לא בוחרים), מציאת חברים מן העבר וסתם "אנשים מהתעשייה". הטוויטר, לעמת זאת, מחבר אותך עם מעגלים אחרים לגמרי. לא תמצא שם חברים מהעבר וגם אם תנסה תתקשה מאד למצוא אותם, וזה בסדר כי זו לא המטרה של טוויטר, המטרה היא לעדכן, במהירות ובקלות מה אתה עושה או באיזו כתבה מצויינת נתקלת עכשיו (כמו למשל בפוסט הזה. בואו נתרגל – תפיצו את הפוסט הזה לכל החברים שלכם בטוויטר. הצלחתם? מעולה! כל הכבוד! תמיד האמנתי בקוראים של הבלוג הזה למרות שהם קוראים את הבלוג הזה).

לי אישית, כמו שטרחתי לציין יש חשבון גם בטוויטר וגם בפייסבוק, ולאחרונה, כמו שטרחתם לקרוא בתחילת הפוסט, אני מוצא עצמי מעדכן דווקא את החשבון שלי בפייסבוק. אם אני רוצה להיות אמיתי עם עצמי אני חושב שהסיבה האמיתית היא התחושה שהפייסבוק היא הזירה האמיתית בעוד הטוויטר הוא מגרש משחקים לאלו שמבקשים לעצמם תחושה של "לא להתערבב עם ההמון" או סתם להיות מיוחדים. אולי אני טועה, אבל זו התחושה שלי ואני מניח שיש לי עוד שותפים רבים לתחושה הזו.

אממ… עם הכתיבה מגיע התאבון – נראה לי שאחזור לעדכן גם שם.

facebook, Twitter, אינטרנט, טוויטר, ישראל, מספר משתמשים בטוויטר, מספר משתמשים בפייסבוק, פייסבוק, רשתות חברתיות

השבוע נתקלתי במאגר יפיפה הכולל 21 סטים של אייקונים ברורים ויפים המייצגים רשתות חברתיות להורדה חינמית כך שאפשר להשתמש בהם בבלוג או באתר שלכם כשאתם מטריחים אנשים לבדוק את דף הפייסבוק או הטוויטר האישי שלכם.
בעודי מעיין בסטים היפים של האייקונים האלו חשבתי שיהיה נחמד לתת קישור למאגר החינמי וכך לחסוך לאנשים זמן, כסף וכאב ראש. "הקוראים של הבלוג בטח יודו לי מאד" חשבתי לעצמי, "אל תהיה תמים, מורד", תיקנתי את עצמי, "הם יבואו, יקחו, וילכו. הם אפילו לא יסתכלו לאחור כשיסגרו את הדפדפן". "אז למה אני טורח?", תהיתי, "כי אתה אדם טוב, מורד, כי אתה אדם טוב".

למאגר האייקונים החברתיים החינמיים

אייקונים, אייקונים של רשתות חברתיות, בלוג, טוויטר, יוטיוב, סטים של אייקונים, עיצוב גראפי, פייסבוק, רשתות חברתיות

"משהו לא טוב עובר על הבלוג שלי" הסברתי במהלך חג השבועות לאשתי,

"אתה מתכוון לאיכות הכתיבה? לעובדה שאתה ממציא שוב ושוב שיחות שלכאורה היו לך במציאות? להומור הרדוד השזור בטבעיות לאורך הפוסטים שלך? – אני חושבת שככה זה היה תמיד".

"לא, לא, לזה כבר כולם התרגלו, אני מתכוון למספר התגובות שלאחרונה ירד דרמטית",

"אנשים באמת היו מגיבים לך בבלוג? זה לא היית אתה?" התפלאה,

"לא. אלו היו אנשים אמיתיים. זו היתה הדרך שלהם לפרוק את הזעם על הטקסטים שלי ועכשיו – פוווף!. מספר התגובות ירד דרמטית". אין לי מה להיעלב, גם אותי מפתיע שאנשים מגיבים פה.

"אמממ… נראה לי שזה בגלל כפתור ה"לייק" ששמת בבלוג".

"מה הקשר?" שאלתי.

"ככה אנשים יוצאים ידי חובה, אתה מבין? הם חושבים שאם הם לחצו על כפתור הלייק שלך הם עשו את המינימום ההכרחי בשביל לתת לך תחושה טובה והם יכולים להמשיך הלאה, בלי להשקיע יותר מידי".

"זה נשמע הגיוני… אם אני מנסה להשליך את זה למציאות אז זה כמו שאני אסע לירושלים ואחשוב שלהיצמד לכותל המערבי ולהתפלל יפטור אותי מלשים פתק בכותל – עשיתי לייק אבל אני לא משאיר פתק/תגובה".

"זו היתה דוגמה גרועה מאד, אני מהמרת שנתת אותה רק בשביל לשים אחר כך תמונה מצחיקה על הכותל, נכון? בכל מקרה, אתה צריך לכתוב פוסט שאתה מאד נפגע מזה שאנשים לוחצים על כפתור ה"לייק" אבל לא מגיבים לך בבלוג. כדאי לך גם להדגיש שזה שהם מגיבים בבלוג לא פוטר אותם מללחוץ אחר כך גם על "לייק".

"רעיון טוב, אבל אני לא אטען כנגד הקוראים שלי ישירות שאני נעלב או משהו שהם כבר לא כותבים תגובות – זה יהיה פתאטי ומעמדי כבלוגר רציני, אחראי וחושף שחיתויות יתערער. אני אעשה את זה הפוך על הפוך".

"לייק".

"לא! תשאירי תגובה!"

להיות בכותל ולא להשאיר פתק זה לא בסדר.

אינטרנט, בלוג, כותל מערבי, כפתור לייק, לייק, ספיידרמן, פייסבוק, תגובות

כמו שכבר טרחתי לציין מעל גבי כל זירת מדיה חברתית רעננה, הייתי בכנס דה מרקר 2010 האחרון (כנס com.vention, בלעז). לכנס הגעתי באמצעות הרכבת שלקחה אותי, בפעם הראשונה בחיי, לעיר ראשון לציון. את הדרך חזרה לאיזור תל אביב עשיתי עם בחור נהדר בשם איתי צמיר (לידיעתכם: כל מי שמציע לי טרמפ בכנס כזה או אחר הוא "נהדר", קחו את זה בחשבון).

את איתי הכרתי כבר לפני הכנס, אחרי שהצטרף כ"פאן" לדף הפייסבוק של הבלוג שלי (הרשו לי להמליץ בשמו, למרות שהוא מעולם לא המליץ על דבר שכזה: כדאי לכם מאד, מאד, להצטרף כ"פאן" לדף של הבלוג שלי בפייסבוק), איתי הוא מנהל מחלקת האינטראקטיב של ערוץ 10, מרצה בבית הספר לתקשורת שבמרכז האוניברסיטאי באריאל וגם "פאן" של הבלוג שלי בפייסבוק. החלטתי לערוך עימו ראיון טכנולוגי קצר ולברר מה זה בעצם אינטראקטיב, מה ערוץ 10 עושה עם המילה הזו, איך ערוץ 10 רואה את עצמו משתלב במהפיכת האינטרנט ואיך השתנו חייו מקצה לקצה אחרי שהצטרף כ"פאן" לדף הפייסבוק של הבלוג שלי.
ראיון אינטראקטיבי (אה! שנון).

(המשך…)

com.vention, אינטראקטיבי, אינטרנט, איתי צמיר, טוויטר, טכנולוגיה, טלויזיה, יוטיוב, ערוץ 10, פייסבוק, ראיון, ראיונות עם אנשים מעניינים