השלל מהגיחה האחרונה לחנות הספרים

הודעתם המתוקשרת של סטימצקי וניופאן על ההשקה קרובה של קורא דיגיטלי בישראל חדש עוררה בי אי-נחת. נכון, היה ברור שהיום הזה יגיע, נכון, גם אני שייך לאותם אוהבי טכנולוגיה בגרוש שמוכנים לאמץ כל קישקוש במידה ויש לו מסך מגע, ונכון, נראה, שבסופו של דבר, המכשיר הזה, לא משנה אם זה יהיה קורא מהסוג של האייפד או מזה של הקינדל (על כל ההבדלים הטכנולוגיים ביניהם), יכבוש את השוק ויחסל את ספרי הנייר. אני לא יודע להסביר את זה לגמרי, אבל מקוננת (אוווו, יפה מורד, איזו מילה מפוצצת) בי הרגשה לא נעימה, כאילו המין האנושי כולו תוקע סכין בלב הספרים כולם, ועוד אחר כך מסובב אותו.

ביום שישי האחרון ביקרתי עם אישתי בחנות הספרים האהובה עלינו. אני יכול להסתובב שם שעות, בעוד אישתי מגיעה מוכנה עם ידיעה ברורה של מה היא הולכת לקנות (אני ספונטני), אני מסתובב בכל החנות בזמן שהיא נמצאת רק באיזור של הספרים החדשים (אני יודע להעריך ספרות עתיקה). בסוף, אנחנו יוצאים עם ערימה מכובדת של ספרים שבוודאי גורמת לנחת רוח לבעלים של החנות, אם לא לבעלי הרשת כולה.

כשאני חושב על עצמי (וזה קורה לעיתים קרובות. אולי קרובות מידי) אחד הדברים שעולים לי בהקשר לספרים זה חווית הקנייה, אותו רגש-חמקמק-לתיאור של הכיף בבחירת הספר, הכיף בהתחלה של ספר חדש, הכיף בסיומו של הספר ואז הכיף בהצגתו בספריה הענקית שלנו בבית. כמו גביע, רק בלי להזיע.

סטיב גובס ומדף הספרים שלו באייפד. טוב, אולי לא צריך לקרוא יותר מידי ספרים בשביל להצליח בחיים

בקוראים הדיגיטלים ששועטים לקראתנו החוויה הזו תטשטש: חיפוש הספר יהיה על ידי הנפת אצבע או הקלקה על פיקסלים שירצדו על מסך שינסה לחקות, בצורה קרה, חנות ספרים. לא יהיו מוכרנים, לא יהיו סימניות עם ציורים שמקבלים במתנה (האמת, שתמיד כשאני מבקש סימניות אומרים לי "אוי, בדיוק עכשיו נגמרו לנו". אני שונא את זה). גם לא יהיו ספרים לשים לתצוגה בספרייה הביתית.

אמממ, הקוראים הדיגיטליים אולי יצליחו, אבל נראה לי שאנחנו נפסיד.

ספרים, עתיד הטכנולוגיה, קוראים דיגיטאלים

זה השעון שלי

השבוע עמדתי ברציף הרכבת כשהסתכלתי בשעון שלי (פיתחתי מנהג מוזר שכזה של חישוב הזמן שהרכבת שלי שוב מאחרת). אני מאד אוהב את השעון שלי, כשאנשים רואים אותי עם השעון הזה הם ישר חושבים על ג'יימס בונד עם שעון אומגה (אבל לא החדש-המעאפן-עלאק-גיימס-בונד דניאל קרייג אלא פירס ברוסנן, גיימ'ס בונד האמיתי), כמובן שאז הם מבינים שהם טעו פעמיים, אני לא דומה לג'יימס בונד ויש לי בכלל שעון סווט'ש, אבל זו בהחלט טעות נפוצה שאנשים עושים כשהם נתקלים בי.
בכל מקרה, חשבתי שמעניין יהיה לדעת האם בעתיד אנשים כבר לא יקנו שעונים וממילא ייעלם לו השעון, את השעה אפשר היום לדעת בעזרת המכשיר הסלולרי שכל כך נפוץ, אז אולי השעון מיותר? מחשבותיי המשיכו והעלו השערות שונות ומשונות. אני אחזור למחשבות שלי בהמשך.

(המשך…)

מותג, עתיד הטכנולוגיה, שעון

הפעם, במסגרת "ראיונות עם אנשים מעניינים" פניתי לפרוספסור שמואל ליימן-ווילציג מאוניברסיטת בר אילן.
פרוספור ווילציג הוא מרצה וחוקר במגמת התקשורת במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן, בעברו הוא גם כיהן כראש היחידה לעיתונאות ותקשורת והיה ראש המחלקה למדעי המדינה. בכל אופן, מעל לכל זה, פרופ' ווילציג הוא המרצה של אישתי בתואר השני שלה.

הראיון הקצר יעסוק בעתידה של המילה הכתובה, במהפיכת האינטרנט, במציאות החלופית שמוצגת בסרטו של ברוס וויליס "המחליפים" ובסרט החדש "אוואטר", וגם נזכה לשמוע מהו השלב האבולוציוני הבא של המחשב שלנו.

נתחיל בראיון…

(המשך…)

עתיד הטכנולוגיה, ראיונות עם אנשים מעניינים

"עדיין לא ברור מה גרם לכל המחליפים בעולם לשבוק חיים" מכריז קריין החדשות בדרמטיות, "אך נראה שמעתה והילך, אנחנו צריכים להסתדר בכוחות עצמנו". סוף הסרט.

מוצ"ש האחרון ראיתי את הסרט ה"מחליפים" (Surrogates), הסרט חדש של ברוס וויליס. ברוס, כדרכו, מצויין במשחקו הדלוח והעלילה פשטנית ורדודה להחריד, אבל העולם העתידני שמתואר בסרט גורם לך לתהות עד כמה באמת אנחנו רחוקים מהמצב העתידני המתואר בו.

הסרט מדבר על העתיד הלא-רחוק בו בני האדם כבר לא יוצאים מהבית, אין להם שום סיבה לעזוב את הבית: הם פשוט מתחברים לרובוטים דמויי אנוש (ה"מחליפים" ) וחיים דרכם את חייהם מחוץ לבית, פיתוח טכנולוגי פורץ דרך (של ממציא שלדעתי דומה מאד לסטיב גובס, אבל זה רק אני) מאפשר להם לחוש בצורה מלאה את החיים דרך אותם רובוטים, כך שהם יכולים להתנתק לחלוטין מחייהם האפרורים, להשאיר אותם בבית, ולהיות מי שהם באמת רוצים.

אם אני רוצה להקביל את הרעיון שבסרט למשהו שכבר קיים במציאות של ימינו אז הדוגמה הראשונה שעולה לי בראש היא "סקונד לייף", המשחק האינטרנטי בו אתה יכול ליצור לעצמך דמות המייצגת אותך, ודרכה אתה יכול "לחיות" בעולם וירטואלי, לפגוש אנשים מכל העולם שהתחברו, כמוך, ליקום הוירטואלי הזה, ולהתנתק מהמציאות הקיימת, שלעיתים היא מאכזבת ומדכאת.
האשליה שאתה יכול לבחור לעצמך גוף יפה יותר, צעיר יותר ומרשים יותר קוסמת לבני האדם (לא לי. אני מבסוט ממה שיש), והסרט מראה כי רוב המין האנושי בוחר להסתגר בית, ולחיות את החיים שבחוץ דרך המחליף. הרחובות מלאים ב"מחליפים" הנראים אנושיים לגמרי, אך מבט קצר בצועדים ברחוב מלמד כי רוב מוחלט של ה"אנשים" הם צעירים מידי, יפים מידי וחטובים מידי. בני האדם התמכרו לאשליה.

האם המציאות הזו היא באמת כל כך עתידנית? מבחינה טכנולוגית -כן. אם נסתכל על הרובוטים של היום אז הם עדיין מגושמים להחריד, יקרים לייצור ובוודאי שלא ניתן לחוש דרכם את הסביבה בצורה המלאה שמתוארת בסרט, אבל אם ניקח את האינטרנט כדוגמה לעולם וירטואלי, נראה שאנחנו כבר מתנהגים בדיוק באותה הצורה, כך ניתן למצוא סיפורים של אנשים זקנים שמספרים כי הם חיים את חייהם שוב על ידי אימוץ דמות צעירה בסקונד לייף, וכך אפשר גם לראות שרוב האנשים מציגים את התמונות היפות ביותר שלהם בפייסבוק (שוב, חוץ ממני. אני באמת מבסוט). הרעיון של "רחוב מלא באנשים יפים" חוזר על עצמו גם פייסבוק וגם בסקונד לייף.

תופעת ה"רחוב מלא באנשים יפים" (אני מבקש לרשום על שמי את המושג הזה), היא תופעה שתלך ותחריף ככל שהאינטרנט יעמיק את אחיזתו בנו, וככל שיותר ויותר אנשים יראו באינטרנט כדבר מובן מאליו ולא כנטע זר, הבמאי לקח את המצב הזה שני צעדים קדימה וסיפק סרט מרשים מאד ועמוק מאד. מומלץ בחום.

second life, ביקורת סרטים, סרטים, עתיד האנושות, עתיד הטכנולוגיה, פייסבוק

עוד פוסט בנושא טוויטר. אתם מוזמן לעבור לבלוג הבא. (סתם, תישארו, דווקא מעניין הפעם)

שמעתם פעם על המונח "TweetBomb" ? (ובתרגום לעברית "פצצת ציוץ". נעים להכיר: מורד שטרן, מתרגם מקצועי) זהו המונח הכי מעניין בו נתקלתי בקשר לטוויטר ולכיוון אליו הוא הולך, זהו מונח המבטא רעיון פסימי ואפוקליפטי בנוגע לעתיד של טוייטר, כזה שממליץ לנו "היי, אולי כדאי לסגור את הדבר הזה". הרעיון מאחורי הביטוי "TweetBomb" מצביע על כך שלטוויטר יש כל כך הרבה כוח, שמספיקה מחרוזת אחת של טקסט, המוגבלת ב 140 תווים, בשביל להכות באוייב או ליצור מהומות קריטיות בעולם.

נו באמת מורד, אתה חושב שיש לנו בעיות שכליות שאנחנו נאמין בקלות לשטויות שאתה כותב? אתם בטח חושבים לעצמכם, ובכן, אינני חושב שיש לכם בעיות שכאלו, אם כי אני בהחלט ממליץ שתבדקו את עצמכם אם אתם מבלים בבלוג הזה יותר מידי זמן, אבל בכל מקרה, תנו לי להסביר למה הכוונה – נניח שיש חשבון טוויטר שצובר לעצמו המון עוקבים, הוא מסוגלים בהודעת טקסט אחת, שתגיע לכל העוקבים שלו ברגע אחד, ליצור תנועה אדירה של אנשים, הן תנועה פיסית (להגיע להפגנה במקום מסויים) והן תנועה אינטרנטית (ליצור טראפיק אדיר שייפיל שרתים).

פצצה שכזו היא עניין של זמן, לדעתי, ברגע שייכנסו גורמים דתיים פאנטים המשתייכים לחוגי טרור, הטוויטר יוכל להיות כלי חזק מאד עבורם, במידה ותתגבש דמות דתית אמונית חזקה (סוג של אובמה בן לאדן, רק בטוויטר), שתמשוך אליה עוקבים רבים, שלא רק עוקבים אחריה אלא ממש מאמינים בה. עם דמות שכזו, האיום של טוויט בומב יכול להפוך ממשי הרבה יותר. תחשבו על זה לרגע, לכל מאמין/עוקב של הדמות הזו יש "סוכן" בשטח שמשמש לו כעיניים וידיים ויכול לעדכן את המנהיג במתרחש בזמן אמת דרך הסלולרי, ממש כמו חיילים.

היום יש לנו את אשטון קוצ'ר כדמות מובילה בטוויטר, אבל הוא בסך הכול שחקן קולנוע אמריקאי, אף אחד לא "מאמין" בו באמת, חוץ מילדות קטנות שיילכו ויקנו מוצרים עליהם הוא ימליץ (וזה בהחלט כוח), ברגע שגורמים דתיים פאנאטיים יכנסו ברצינות לטוויטר, יהיה מעניין באמת.

אינטרנט, טוויטר, מורד שטרן, עתיד הטכנולוגיה, פייסבוק, תקשורת

אני תמיד אומר לחברים שלי שהתחושה שלי היא שמערכות ההפעלה הולכות לכיוון הסלולר, במילים אחרות, אם אני צריך לנבא את עתיד המיחשוב אני מעריך ומשער שהסלולרי שיהיה אתכם בכיס יהיה גם המחשב שלכם. (אם אטעה תמיד אוכל לטעון שלא הבנתם את דברי כמו שצריך)

אבל מה עם המסך? הוא קטן מידי! והמקדלת? מה נעשה בלי מקלדת?! זו התגובה שבדרך כלל החברים שלי זורקים לי בחזרה אחרי שאני מסכים בטוב ליבי לגלות להם את העתיד. זו ממש לא בעיה, ואני אסביר.

הנייד שיהיה איתנו בכיס יכיל את כל הדברים האישיים שלנו, ממש כמו היום, – שירים, משחקים, אנשי קשר, יומן, ספרים, טוויטר וכו' השימוש בסלולרי החכם הזה בדרכים יהיה יחסית מוגבל בגלל גודלו, כשנגיע הביתה או לעבודה נוכל (על פי החזון שלי) לחבר את הסלולרי למקלדת ולמסך רגילים לגמרי, המעבד, הזיכרון, מערכת ההפעלה והמידע שלנו יהיו כבר בתוך הסלולרי שלנו.

כדי לחזק את ההנחה שלי אני מזמין אתכם להתבונן ולראות עד מנומנם שוק מערכות ההפעלה של המחשבים הנייחים בעוד כמה גועש ופעיל שוק הסלולרים החכמים: אפל מציגה מכשיר חכם בעל מערכת הפעלה עצמאית משלה, פאלם מציגה מערכת הפעלה משל עצמה עבור הסלולרי החדש והמבטיח שלה ו- HTC משתמשים במערכת ההפעלה "אנדרואיד" של גוגל (האנדרואיד עשה הרבה רעש וצילצולים אבל כנראה לא הוכיח את עצמו יותר מידי), כל זה קורה בעוד מיקרוסופט, מלכת הפי.סי, ממשיכה להידחק לפינה כשגופים גדולים, כמו לדוגמה סמסונג, נוטשים את מערכת ההפעלה הניידת שלה ומחפשים מערכות הפעלה אלטרנטיביות.

אני מהמר שמיקרוסופט תבין מהר מאד את הזירה החדשה והגורלית של מערכות ההפעלה והמחשוב והיא תחתור במרץ להשתלט על תחום הסלולר. אני אישית מאמין שהיא כבר פיספסה את הרכבת, היה לה הרבה זמן ליצור מערכת הפעלה ניידת ומכובדת אבל מערכות ההפעלה שהיא פיתחה עבור מחשבי כף יד והסלולרי עשו רושם שהיא מרגישה שהיא עושה טובה למישהו.

בכל מקרה, לדעתי, העתיד נמצא במערכות ההפעלה הניידות.- מה דעתכם ??

טכנולוגיה, מורד שטרן, מערכות הפעלה, עתיד האנושות, עתיד הטכנולוגיה

אני מאד אוהב גאדג'אטים ואני חושב שהזכרתי את זה אולי אלפי פעמים פה בבלוג שלי.

גאדגט מעניין שנכנס לאחרונה לרשימת "גאדגטים שמורד חייב להשיג בכל דרך, והמטרה מקדשת את האמצעים" (יש רשימה כזו והיא גורמת לאישתי הרבה כאב ראש)  הוא הקינדל.
הקינדל, למי שלא מכיר, הוא קורא ספרים אלקטרוני המאפשר למשתמש להוריד ספרים למכשיר ולקרוא אותם בצורה נוחה מאד, כמו גם פעולות נוספות ובסיסיות כגון השמעת קבצי mp3 וחיבור לאינטרנט.

האם לקינדל יש סיכוי בארץ ? זו שאלה מאד מעניינת ולו רק בגלל אופי השוק המיוחד שלנו, השוק הארץ-ישראלי.
בחו"ל, הקינדל הזה נחטף כמו לחמניה טרייה והוא באמת מהווה פתרון מעולה לספרים הצוברים אבק ולבעיית כריתת העצים לצורך ייצור נייר, מצד שני אנחנו מדברים פה על הלקוח הישראלי שחייב "להרגיש" שהוא קנה משהו, ואם הוא לא ירגיש ספר מוחשי בידיים אלא קובץ ששוקל, נניח, 20 מגה אז… אמממ… הוא ירגיש פראייר. למעשה, אני הייתי מרגיש פראייר.
בעייה נוספת היא הדאווין, אם נצא מנקודת הנחה לא מבוססת, מבוססת חלקית, וודאית לחלוטין שהלקוח הישראלי אוהב לעשות דאווינים עם הגאדגטים שלו (אני אישית לא. האייפון שלי תמיד מוחבא כשאני בבית) או לחילופין, לעשות דאווין על האורחים שלו עם הספרים שהוא כביכול קרא, ואותם הוא מציג לראווה באיזה ארון ספרים כבד ומאובק (מאיקאה, כמובן), אז הקינדל נמצא בעמדת נחיתות.

אבל אל תקחו את דברי בצורה רצינית מידי, אני צפיתי לקרוקס כישלון מהדהד וכשדיברתי עם חברים שלי על זה אפילו השתמשתי בדיוק באותם מושגים רבי משמעות ("אתם לא מבינים השוק הישראלי הוא מיוחד", "הלקוח הישראלי עושה דאווין"), וכפי שעוד יסופר בספרי ההיסטוריה הקרוקס היה להצלחה אדירה פה , אז לך תדע מה עם עם הקינדל…

אמאזון, טכנולוגיה, סטיב בזוס, עתיד הטכנולוגיה, קורא אלקטרוני, קינדל

היום (יום שני), הלכו מתפקדי מפגלת העבודה להצביע לפריימריז של המפלגה המוצלחת שלהם.
זמן לא רב אחרי שנפתחו הקלפיות (בערך שעתיים וחצי אחרי), בפעם הראשונה בישראל, הן נסגרו.
מה קרה שם ? מה יהיה עם המפלגה הזו ? ואיך שוב אני מצליח לקשר את זה לשימושיות ?

אם אני קורא נכון את מה שקרה שם ניתן לחלק את הכישלון לשני גורמים עיקריים:

1. שימושיות: צריך היה לשאול "מי יבוא להצביע", כלומר, מי יהיו המשתמשים במערכת ההצבעה.
התשובה היא כמובן קשת רחבה של אזרחים בגילאי 17-18 (אני זורק פה גיל הגיוני, אבל אני לא סגור על זה. כשיקראו לי לעצב את המערכת הזאת אני אבדוק) עד גילאי 70 (פלוס מינוס).
סביר להניח שהאוכלוסיה הצעירה יותר לא תתקל בבעיות קריטיות לתפעול מערכת ההצבעה, אבל מה קורה עם האוכלוסיה המבוגרת יותר ? ייתכן מאד שהם יתקלו בבעיות רבות עקב אי ניסיונם לתפעל מערכות טכנולוגיות, בוודאי לא בפעם הראשונה בה הם נתקלים בממשק ההצבעה הזו, בטח ובטח כשמדובר במסך מגע חדשני.

2. בדיקות תוכנה: המחשבים והראוטרים קרסו מהעומס, אילו המערכת היתה עוברת בדיקת QA רצינית שהיתה משלבת גם בדיקות עומסים ניתן היה למנוע מבעוד מועד את ה"אסון" (שוב, בנימה אישית אני לא ממש רואה פה אסון… )

כששמעתי על הבלאגן החוגג בפריימריז של העבודה, שאלתי את עצמי מדוע הם בכלל בחרו במערכת אלקטרונית לצורך ההצבעה, עשיתי קצת בירורים ומסתבר שהיתרונות לא מבוטלים בכלל: המערכת האלקטרונית מונעת זיופים (מה?! במפלגת העבודה היו בעבר זיופים ?! לא יכול להיות… ), תוצאות הבחירות הן מיידית ויש גם את הצד הירוק כי בעזרת השימוש במחשב לא נצטרך לכרות יערות שלמים בשביל כמה אלפי פתקים מיותרים.

לצערי הרב, למרות כל היתרונות של מערכת ההצבעה האלקטרונית, ולמרות שבעזרת שימושיות חכמה יותר וחומרה יציבה יותר ניתן יהיה להשתמש בשיטה הזו לצורך בחירות עתידיות, קשה לי להאמין שיעשה שימוש בה בעתיד הקרוב אחרי מה שראינו היום.

Usability, אהוד ברק, אינטרנט, בחירות, טכנולוגיה, עתיד הטכנולוגיה, פוליטיקה, שימושיות

1. יותר מ- 98,000 מקרי מוות בשנה.
2. דירוג "מכובד" וחמישי בגרימת מוות בעולם הרפואה.
3. איבוד של 29 ביליון דולר בשנה בעקבות החזרתם של 44% מהמכשור הרפואי היוצא לשוק, לעיצוב מחודש.
כל אילו מקורם בטעות אנוש במהלך טיפול רפואי בארה"ב, וכל אלו גרמו לארגון האמריקאי F.D.A Food and Drug Administration, המעניק תווי תקן לתרופות ומיכשור רפואי בארה"ב להוסיף בשנת 2003 את תת התקן 60601-1-6, המגדיר מפורשות את המחוייבות של המיכשור לעמוד במבחני שימושיות.
בפוסטים עתידיים אכתוב בהרחבה על דרישות תת התקן 60601-1-6, ועל תתי תקן נוספים שבאו בעקבותיו כגון 60601-1-8 המגדיר אזהרות שימעתיות למשתמש במוצרים רפואיים

FDA, Usability, מיכשור רפואי, עתיד הטכנולוגיה, רפואה, שימושיות, תו תקן

בפוסט זה אני יותר משמח להשתמש בקטע באחת התוכניות האהובות עליי ביותר "המשרד".

בקטע, הלקוח מתוך העונה הרביעית והחדשה של התוכנית, נוסעים דוויט (האידיוט) ומייקל (המנהל
האידיוט) על פי הוראות שהם מקבלים ממכשיר הגי פי אס של מייקל, כאשר לפתע מורה להם הגי פי אס
לבצע פנייה ימינה, אבל הם לא בטוחים איזו פנייה בדיוק, האם זו שקרובה אליהם (המוליכה אותם היישר
לתוך אגם) או הרחוקה יותר, דוויט, שלמרבה הפלא צודק הפעם טוען שזו הפנייה הבא, זו שמתחברת
לכביש חוצה, ולא לתוך האגם, מייקל בטוח ש "!! The machine knows" והתוצאה ידועה מראש…

כמובן שאחרי האירוע מייקל (כמו הרבה משתמשים) שונא טכנולוגיה ומרחיק מעליו כל דבר טכנולוגי.

או, כמו שמייקל טוען בפני עובדיו אחרי הנהיגה לתוך האגם "הטכנולוגיה נועדה להטביע אותנו !"

[לצערי הסרטון הוסר מיוטיוב...]

התופעה כפי שמתוארת בסרטון איננה דימיונית, משתמשים רבים מידי מרגישים "טפשים" וחסרי יכולת
בהתמודדותם מול הטכנולוגיה ומוצרים מורכבים, השימושיות באה לקראת המשתמש וטוענת כי הוא
איננו אשם או טיפש, מי שאשם הוא האחראי לעיצוב המוצר, שלא בדק וחקר כיצד לשפר את ממשקיות
המוצר.

The machine knows, the office, Usability, המשרד, טכנולוגיה, עתיד הטכנולוגיה, שימושיות