כותב הבלוג והיורשים הצעירים
רסס חינם!
ויש גם טוויטר!
פאן פייג’ בפייסבוק! הצטרף לאלפי הקוראים המרוצים!
וזאת לתעודה1
וזאת לתעודה2: חבר בנבחרת הבלוגרים "קרםדלה"
TAG | בלוגרים
מפעם לפעם, אני מרשה לעצמי לחלק בבלוג הזה טיפים לכל מאן דבעי, אין ויכוח על כך שהטיפים שאני מפרסם בבלוג הזה לא יעשו אתכם חכמים יותר, מוצלחים יותר או נבונים יותר ובטח שגם לא תוכלו לתרגם את הטיפים האלו לכסף (אחרת הם לא היו נכתבים פה). מפעם לפעם אני גם מטיף וטוען שהפוטנציאל של בעלי כוח תקשורתי הולך וגדל במיוחד לאור ההתפתחות האינטרנטית ופריחתן של הרשתות החברתיות. הפעם אני אשלב בין השניים, ואתן טיפים בכיוון שיכולים, לעניות דעתי, לשדרג עבורכם את אותו כוח תקשורתי.
פוסט מוצלח חייב להתחיל בכותרת מושכת ומעניינת. תנו לי להוסיף עוד מימד לקביעה הזו – בעידן בו בלוגרים נעזרים בפייסבוק ובטוויטר בכדי למשוך מבקרים לבלוג שלהם על ידי פירסום סטאטוסים הכוללים לינק לפוסט, אין מנוס לא רק מיצירת כותרת מוצלחת אלא גם מניסוח סטאטוס מזמין וקורץ.
אחרי שברור לי שאתם מהנהנים בראש בהסכמה וחושבים משהו כמו "הוא גאון" או "הוא גאון מטורף" או "הוא לא מצחיק. הוא מנסה, אבל הוא לא מצחיק", נקפוץ ישר למים – הנה 3 טיפים ליצירת כותרת מוצלחת:
מכירים את זה שאתם מקליטים את עצמכם, למשל לתיבה הקולית שלכם (מישהו עוד משתמש בזה?), ואז עושים פליי ושומעים את עצמכם? רוב האנשים מדווחים שפעילות כזו היא לא כל-כך נעימה ואפילו קצת מוזרה. ובכן, זה מה שהיה לי כשצפיתי בסרטון שמסקר את פגישת הבלוגרים המשתתפים בפרוייקט "קרםדלה" שהעלו בזק בינלאומי.
יש בלוגרים שמצלמים את עצמם, מעלים את הוידאו ליוטיוב ואז מכניסים אותו לבלוג שלהם בתור, מה שנקרא, וידאו בלוג. לא פעם הרהרתי ביני לבין עצמי בלעשות משהו שכזה, אבל, כך הסקתי ביני לבין עצמי, אני זקוק למקלדת בשביל להתפלפל עם קוראי, לחדד את מסריי, לחרוז מילים, לשזור ניבים, לנסוך ערפל טקסטואלי ולהגיע אל הרבדים העמוקים ביותר של הרעיונות שלי. זה לא יעבוד בוידאו. זה שיטחי מידי ואנשים רק יתרכזו בפניי היפות.
האמת שלא זכרתי שהצטלמתי ודיברתי בכנס הזה, אני לא כזה. אולי שמו לי משהו במשקה. כשאני חושב על זה, באמת היה טעם מוזר לקולה.
את הפוסט הבא אני ממש כותב מרחשי ליבי הפגוע. בעקבות הכתבה בערוץ 2 על הבלוגרים: "בלוגרים בשירות עסקים", ובעקבות עשרות עד מאות מיילים שהגיעו אליי לדואר-ויינט, הדוא"ל הכי טוב שיש, מיילים שמבטאים חששות אמיתיים וכנים של הקוראים שלי, שהתחילו לתהות האם אני עצמי הפכתי לבלוגר שמכר את נשמתו האבודה לתאגידיים גדולים ורעים (אין דבר כזה. כולם גדולים וטובים ורוצים רק בטובתכם).
- רבותי, באמת, מי ירצה לקנות אותי? (זה המייל שלי במידה ויש לכם הצעה: morad.stern@gmail.com)
אל תאמינו למספרים. הם ממונים על ידי משרד החינוך, האגף למתמטיקה
אחיי הבלוגרים, תנו לי לנסות לייצג אתכם, להביע את כאבכם, ולתאר, עד כמה שאצליח, את הפגיעה הקשה בנו, בתדמיתנו ובמשפחותינו (המבצע לא כולל השתתפות בני משפחה). כאמור, אני כותב את הדברים בלב כואב על מקלדת נוחה למדי של DELL בעודי בוהה בעיניים מזוגגות ועצובות על מסך Samsung תשעה עשר אינץ' שקניתי במבצע מטורף בשקם אלקטריק, אפילו העכבר שלי (לוגיט'ק ארגונומי. כי בשביל הידיים שלי אני אקנה את הכי טוב שיש) רועד בכעס.
קראתי בתדהמה את המספרים שפורסמו לגבי אמינותם של הבלוגרים. איזה שטויות. 86 אחוז מהגולשים לא סומכים עלינו הבלוגרים? נכון, לא כולנו אמינים כמו רכבי טויוטה (אופס), נכון, מידי פעם לפעם אתה מקבל מחשב נייח/נייד/כף יד/סתם תשלום מתחת לשולחן (רק IBM בשבילי. תודה), נכון, מידי פעם אנחנו מקבלים הדרכה מאנשי יחס"צ ("תעשה להם הפוך-על-הפוך, הבנת את זה? כאילו אתה בלוגר שיווקי כזה, אבל לא, חחחח"), לידיעתכם, אנשי היחס"צ הם קוראים כמוכם וכמוני שרק רוצים שנלך ונשתפר ונספק חומר קריאה טוב יותר בשביל שאר הקוראים. בשבילכם.
הכל שטויות, השופט אנטישמי וזה גם בגלל שרובנו בכלל מזרחיים (אה-אה, נעים להכיר, מורד שטרן. מזרחי אורגינל). אל תאמינו למה שמוכרים לכם בתקשורת. טויוטה זה רכב אמין.
בכל מקרה, הנה כמה משפטים מהכתבה שתפסו את תשומת ליבי (העניינית והחוקרת), בכתבה של דרור גלוברמן בערוץ 2:
"אם הבלוגרים האלו חוזרים על אותו המותג בפוסטים שונים, זה צריך להדליק נורה אדומה": בבקשה, אתם מוזמנים לחפש אצלי בבלוג. חוץ מהמילה "אייפון" ו"איזה מגניב אני, יאללה" אני לא חוזר על שום מילה.
אפל בחייים לא יזרקו לכיוון שלי אפילו אבן, ו-"איזה מגניב אני, יאללה", עד כמה שאני יודע, לא מותג מסחרי. נורות, בכל מקרה, אני קונה רק ב"מחסני תאורה".
"אין שום רף ומקצועיות, אז למה שנאמין להם": אני מסכים לגמרי. איכות החומר שנזרקת באגביות מעוררת פלצות לחלל הבלוגספירה היא מתחת לכל ביקורת. sue-me.
"יש בארץ כמה בלוגרים טובים באמת" – בנקודה הזו בכתבה כבר לא יכולתי להתאפק יותר. חפנתי את ראשי בידיי, ובכיתי. בכי אמיתי, בכי של גאווה, בכי של ציונות. תודה ערוץ 2. תודה.
יום רביעי האחרון, גשמים שוטפים את דרום תל אביב ואני בדרכי למפגש הבלוגרים עם "בזק בינלאומי" לאירוע השקת ה"קרםדלה", הבלוג החדש שמרכז את מיטב הפוסטים של מיטב הבלוגרים. ואותי.
הפגישה היתה נעימה מאד, עם הרבה סמול-טוקס וחבר'ה טובים.
"מה אתה עושה בחיים?" שאל אותי בחור עם שיער פרוע.
"אני סופרמן. ומה אתה עושה בחיים?" עניתי לו.
"אני עידו קינן". ענה בחזרה.
רציתי לשאול איך מתקבלים להיות "עידו קינן" אבל אז שמתי לב שהוא לבש חולצה אדומה עם ציור דרדס שנח מתחת לפטרייה ומייד החלטתי לוותר. "חולצה יפה" אמרתי לו.
"בכל זאת" הוא אמר, "אירוע חגיגי, לבוש חגיגי".
בהמשך הערב קיבלנו סקירה ונתונים על החשיפה של הפרוייקט בתקשורת ובאינטרנט, על שיתופי פעולה מעניינים שיצמחו מתוך הפרוייקט והכי חשוב, היו פיצות. ברור היה לי שדפקתי להם משהו בערב הזה כי החבר'ה של בזק בינלאומי כל הזמן הסתכלו עליי במבטים מרחמים ואמרו "הפיצה כשרה, אל תדאג" או "השמפניה כשרה, אתה יכול להרגע". כאילו שהם רצו להביא משהו הרבה יותר טעים אבל אז נזכרו בחובש הכיפה שמסתובב להם שם והתאכזבו שהם צריכים ללכת על משהו כשר. לא נורא, הם יודו לי בעולם הבא.
כשיצאתי משם נשמתי לרווחה. אנשים לא שמו לב אבל אם, רק אם, היתה נופל שם טיל/המשרד היה קורס עלינו/רעידת אדמה נקודתית או כל אסון שאתה לא אמור לצאת ממנו בחיים (אלא אם כן יש לך אפליקציה מצילת חיים לאייפון. בחיי שיש דבר כזה), היתה נמחקת לה צמרת הבלוגרים הישראלית. ואני. אסון מוראלי, רוחני וספרותי עצום שאני לא בטוח שמדינת ישראל היתה מתאוששת ממנו כל כך מהר. בדיוק כמו שקוקה-קולה אוסרת על המנכ"ל שלה לטוס יחד עם עוד מישהו שיודע את המתכון הסודי של המשקה, ככה אסור לרכז את מיטב הבלוגרים, ואותי, במקום אחד. זה לא אחראי. וחוץ מזה, אנחנו גם מדברים הרבה שטויות.
נפתח בשיר שכתבתי לגמרי לבד:
מזל-טוב מזל-טוב תודה-תודה, הבלוג בן שנתיים איזו חגיגה,
שנתיים של כתיבה באיכות ירודה, אם זה היה מוצר היה כתוב עליו "מייד אין ציינה" (במילרע),
טכנולוגיה, אינטרנט, והמון טקסט על אפל, החוצפנים לא נתנו לי אפילו אייפוד שאפל. (חרוזים זה לא הצד החזק שלי, אבל אני באמת משתדל)
מנסה בשבוע לעדכן לפחות 3 פעמים, אבל זה קשה יש גם 1 אישה ו-2 ילדים…
סוף. [מחיאות כפיים שלכם. אני כורע לקהל ומנגב דמעה מזויפת]
נמשיך בחלוקת מתנות לבלוג:
מתנה ראשונה: הבלוג הזה נבחר לאחד מחמשת הבלוגים הכי טובים בארץ שעוסקים באינטרנט וטכנולוגיה על פי אתר מאקו. וזה מרגש.
מתנה שנייה: הבלוג הזה עומד לעזוב את בלוגלי ולעבור לשרת ודומיין פרטיים שלי (קצת כמו לעזוב את הבית. בית שקורס כל יום), כך שאוכל לפרסם פרסומות ולעשות על הקוראים שלי קצת כסף. זה יהיה בקרוב, מנהל הבנק שלי כבר ממש מצפה לזה.
מתנות עבורי, אם אתם מתעקשים, אתם מוזמנים לשלוח כסף במזומן בלבד או להרשם כמעריצים בעמוד הפייסבוק של הבלוג (עד היום רק אשתי העריצה אותי. מהיום גם אתם יכולים).
ואיך אפשר לסיים בלי תודות:
תודה לכם הקוראים, שאתם לא מתייאשים, ממשיכים להכנס לבלוג הזה ולקרוא את מה שאין לי להגיד. זה מגביר לי את תחושת הביטחון העצמי, מקנה לי תחושה מזוייפת שלא הכול אבוד ומוסיף לי מעט אושר בחיים. תודה.
תודה לאנשים שנאלצים לשהות לידי (עבודה, חברים) ולשמוע ממני משפטים כמו "וואו, זה יכול להיות פוסט אדיר!", "נו, קראת כבר את הפוסט האחרון שלי?" או לחוות רגעים בהם אני לפתע מתנתק מהסביבה, בוהה בקיר וחושב איך אני עושה פוסט ממה שהרגע ראיתי. תודה לכם.
תודה לאשתי היקרה שקוראת את הבלוג הזה באדיקות, יודעת לתת ביקורות בונות, ותמכה בי מהרגע הראשון בו החלטתי, משום מה, לפתוח בלוג, תודה רבה!
אחרי חודשיים של ניתוק מכאיב מהאינטרנט אני שב ומתחבר בחזרה, עברו כל כך הרבה אירועים ששווים פוסט, אך בגלל הניתוק אני החמצתי הזדמנויות רבות לכתוב אותם (הפסד שלכם, הקוראים).
אני בוחר להתחיל מחדש בפוסט של טיפים לכתיבת בלוג, זה החלק השני (משמע, יש עוד טיפים לכתיבת בלוג) של הטיפים שאני מקבץ בעזרת מחשבה מזדמנת, מיותרת, לא מחייבת ואפילו מעט נדושה. אני מקווה שמישהו ימצא לזה שימוש מלבד הדפסה, קיפול למטוס והטסה נואשת מחוץ לחלון:
1. הרצון לכתוב: בחודש וחצי האחרון סבלתי המון, רציתי לכתוב רציתי לשתף, להגג, לעלות רעיונות ולקבל תשומת לב אבל לא יכולתי, כששמתי לב שאני מתחיל לכתוב על הקירות בבית החדש שלי הבנתי שיש לי בעיה.
בכל מקרה, הרצון הזה לכתוב ולפרסם הוא קריטי עבור מי שרוצה לכתוב בלוג ולהתמיד בו.
2. חלקו טיפים: תכתבו לפחות פוסט אחד על "טיפים לכתיבת בלוג", זה גורם לקוראים שלכם לתפוס מכם בלוגרים רציניים. אם אחד מהטיפים שתפרסמו יהיה "תכתבו לפחות פוסט אחד על טיפים לכתיבת בלוג" – יתפסו מכם פחות, אך יש סיכוי שתגרדו גיחוך מר מהקוראים שלכם.
3. תכירו: את הבלוגרים שאתם עוקבים אחריהם. בכנס יו.פי.איי האחרון שמחתי מאד לפגוש כמה בלוגרים נחמדים מאד (ועליהם ארחיב בפוסט נפרד), אחרי חלקם עקבתי עוד לפני הכנס אחרי חלקם התחלתי אחרי הכנס.
אפרופו הכנס, הדבר שהיה משותף לכל חברי הפאנל של אמיר דותן (ולאמיר דותן עצמו) הוא… נכון מאד, כולם מנהלים בלוג! ומי לא רוצה שתהיה לו את ההזדמנות לומר מול אולם שלם "אני שונא את סמסונג" ולהיות מובך… מי ? (למי שלא היה בכנס – זה אחד מהפנינים שחלקתי עם הקהל הרב שהגיע)
4. שימו תמונה יפה: תמונה יפה לפני או באמצע הפוסט, מושכת את העין ומפתחת את התיאבון לקרוא מה שכתבתם, אם לא הייתי שם תמונות בבלוג שלי רמת הכתיבה הרדודה שלי היתה נחשפת בקלות, בנוסף לכך, תמונה שמושכת את העין ואת תשומת הלב של הקוראים מונעת מהם לשים לב גם לשגיעוט הקטיב שלכם!
5. הומור: מה שאתם כותבים חייב להיות עם מימד מסויים של הומור, אחרת למה לקרוא את מה שאתם כותבים? יש מספיק כתבות יבשות באינטרנט.
6. אוכל: כדאי לכתוב על בטן מלאה (אחרי שאכלתם אוכל כשר, כמובן), אם תכתבו כשאתם רעבים הכתיבה שלכם תהיה רדודה עוד יותר ממה שהיא באמת, וזאת מבלי להזכיר את הרעש המעצבן שהבטן שלכם תשמיע…
7. כותרת חצופה: קשה לי להאמין שהאחים גרים באמת היו רוצים להיות בלוגרים, אם כבר היתה להם הזדמנות שנייה הם היו מוחקים את עוץ לי גוץ לי מהיצירה שלהם "מעשיות האחים גרים", אבל כותרת מהסוג הזה, לעניות דעתי, היא כותרת מעניינת, ציבעונית והיא מפתה את הקורא המסכן שלי להמשיך ולקרוא.
8. סיום דרמטי לפוסט: נגמר.
1.בבלוג של פרובלוגר נתקלתי בסקר מעניין שהם מריצים:
הנה התוצאות המעניינות:
את המקום הראשון עם 31 אחוזים, חולקים עשיית כסף מהבלוג, ו-כיף.
במקום השני, עם 13 אחוזים, תהילה.
ובמקום השלישי, עם 9 אחוזים עסקים.
- אז למה אתם מבבלגים ? ( אני בגלל ה"תהילה" )
2.קיבלתי מייל מעמיתה לעבודה שהכיל הפניה לחתום על עצומה אינטרנטית הקוראת לצמצום ההוצאות לחגיגות ה 60. בדר"כ אינני נוהג לחתום על עצומות כאלו או אחרות, אבל הפעם, בגלל שכבר זמן רב אני "סוחב" איתי תחושה לא טובה, שהולכת ומתעצמת ככל שאני שומע יותר ויותר על ההוצאות הלא סבירות בעליל ( בלשון עדינה ) שהוקצבו לשרה רוחמה אברהם להוציא על חגיגות ה-60 למדינה, החלטתי להצטרף.
נכון. צריך לחגוג.
יש גם הרבה על מה לחגוג.
אבל למה בצורה ראוותנית ? איפה ישראל היפה והצנועה של פעם ? האם בשביל לשמוח ולהודות על מה שיש צריך לשפוך כל כך הרבה כסף על אפקטים מרשימים ומסיבות מיותרות ?? חסר על מה להוציא את הכסף !?!
הנה 4 אפשרויות טובות יותר להוציא עליהן את תקציב החגיגות המיותר שקופצות לי לראש מבלי לחשוב יותר מידי:
א.מיגון לשדרות הפצועה. (לפחות זה!)
ב.עניי ישראל שאין להם מה לאכול.
ג.חינוך והשכלה שגוססים להם בישראל.
ד.אייפון לכל מי שעושה מילואים.
…אני כבר יכול לדמיין את תושבי המרכז "חוגגים" עצמאות ראוותנית ויוקרתית, בזמן שתושבי שדרות חוטפים להם קאסמים… 
יום רביעי היום, וכבר מתחילים להרגיש את סוף השבוע, אז הנה קמצוץ ידיעות נבחרות מהשבוע :
1.השבוע, חייב בית המשפט את גוגל ישראל לחשוף פרטים של גולש אנונימי שהכפיש מועמד למועצה המקומית שערי תקווה. למען האמת במבט ראשון, התקדים הזה הוא די מפחיד ( במיוחד לבלוגרים ציניים חורשי רעות כמוני ) אך אם קוראים טוב בין השורות, ניתן לראות שהבלוגר המדובר הקדיש עשרות עמודים בבלוג שלו לצורך העניין הזה, כך שזו לא היתה הבעת דעה תמימה ותו לא.
בכל מקרה בלי שום קשר לדברים הנ"ל ( האמת שזה בגלל שיום כיפור עוד 9 חודשים פחות או יותר ) אני מתנצל אם פגעתי במישהו, בכל מקרה, אתה התחלת.
2.כעשרים בלוגים של מעריצי הלהקה "טוקיו הוטל" ( ישראבלוג ) נפגעו במתקפה של שונאי הלהקה. המקרה מעלה במוחי העמוס לעייפה, מספר תהיות: א.מדוע מישהו עשרים איש מקדישים בלוג ללהקה הזו ?ב.מדוע מישהו מקדיש זמן להרוס את הבלוגים המוקדשים ללהקה הזו ?ג.מדוע אני מקדיש פוסט למקרה הזה ?בכל מקרה, אפשר לנשום לרווחה, – לבלוגים שלום.
3.קן קוטרגי, אבי החזון ( הא !? חזון !? ) של קונסולת Playstation יקבל פרס על מפעל חיים ( מפעל חיים !? ) ,ממש האמא תרזה. קצת מגוחך, אבל שיהיה.
4.אני לא יודע אם יש קשר לפוסט שפרסמתי השבוע, אבל דווקא השבוע ( מוזר מאד… ) פורסם כי נוקיה תפתח טלפון בעל מסך מגע ( ממש כמו זה של אייפון ).אם הלחצתי או פגעתי בנוקיה אני מתנצל, אנא שובו וקיראו את סעיף 1.
יום חמישי יהיה מוקדש מהיום והלאה, בלי נדר, לפרגון נטו לאתרים/פרויקטים/בלוגים/מיזמים ישראליים באינטרנט ובכלל. יום חמישי שעבר, לדוגמה, הקדשתי את הפוסט ל- 5min.
הפעם לא אפרגן אלא אקטול (איזה רע אני), ולא פרוייקט של ישראלים, אלא של דנים (דנמרק).
מדובר בבלוג שימושיות של חברה בשם סינטקס דיזיין (Syntax-Design) שבמקביל לפעילותה כחברה המייעצת בנושאי שימושיות, גם כותבת בלוג בנושא זה (דבר שהוא די פופלארי היום).
ניסיתי, באמת שניסיתי לעיין לעומק בדברים שהם כותבים, אבל הצבע שבחרו כרקע (ירוק זרחני) לא נתן לעיני מנוח. גם התפריט הנצמד למסך (מהסוג שאם גוללים את המסך אז הוא נשאר במקום) הטריף אותי.
כך נראה הבלוג:
אחרי שהצלחתי למצוא את הקישור לאתר הבית של החברה שלהם, ונכנסתי אליו, המשיכו אנשי הנדסת האנוש של החברה להתעלל בעיני (כתום, כתום בהיר, אדום ושחור) ונאלצתי לחזור על עיקבותיי ולחפש לי בלוג אחר להעתיק ממנו. (סתאאאם…) והנה דף הבית:
כנסו כנסו (או שלא) : http://www.syntax-design.de/usability/
שלום וברוכים הבאים לבלוג שלי, הבלוג יעסוק בנושאים הקשורים בשימושיות, עיצוב ממשק משתמש וטכנולוגיה.
אני מקווה שכל מי שתחומים אלו מעניינים אותו (ממש ממש כמוני) ימצא חומר עניין בבלוג הזה.
כפי שאני מכיר את עצמי, הבלוג יגלוש גם לביקורות ספרים, סרטים, ואפילו פוליטיקה!
