מפעם לפעם, אני מרשה לעצמי לחלק בבלוג הזה טיפים לכל מאן דבעי, אין ויכוח על כך שהטיפים שאני מפרסם בבלוג הזה לא יעשו אתכם חכמים יותר, מוצלחים יותר או נבונים יותר ובטח שגם לא תוכלו לתרגם את הטיפים האלו לכסף (אחרת הם לא היו נכתבים פה). מפעם לפעם אני גם מטיף וטוען שהפוטנציאל של בעלי כוח תקשורתי הולך וגדל במיוחד לאור ההתפתחות האינטרנטית ופריחתן של הרשתות החברתיות. הפעם אני אשלב בין השניים, ואתן טיפים בכיוון שיכולים, לעניות דעתי, לשדרג עבורכם את אותו כוח תקשורתי.

פוסט מוצלח חייב להתחיל בכותרת מושכת ומעניינת. תנו לי להוסיף עוד מימד לקביעה הזו – בעידן בו בלוגרים נעזרים בפייסבוק ובטוויטר בכדי למשוך מבקרים לבלוג שלהם על ידי פירסום סטאטוסים הכוללים לינק לפוסט, אין מנוס לא רק מיצירת כותרת מוצלחת אלא גם מניסוח סטאטוס מזמין וקורץ.

אחרי שברור לי שאתם מהנהנים בראש בהסכמה וחושבים משהו כמו "הוא גאון" או "הוא גאון מטורף" או "הוא לא מצחיק. הוא מנסה, אבל הוא לא מצחיק", נקפוץ ישר למים – הנה 3 טיפים ליצירת כותרת מוצלחת:

(המשך…)

בלוג, בלוגרים, טוויטר, טיפים, טיפים לכתיבת כותרת, טיפים לכתיבת פוסט, כותרת, כתיבה, סטאטוס, פייסבוק, שיווק

במידה ותהיתם, אז לא, זה לא הרכב שלי. אבל תראו איך הצבעים שלו מתאימים לצבעים של הבלוג שלי! - אני חייב אחד כזה!

לפני קרוב לשנתיים כתבתי את הפוסט: "למרות שיום כיפור – לא סולח למי שעיצב את הרדיו דיסק שלי", מלבד העובדה שברגע זה אני יושב ובוחן את סגנון הכתיבה הישן שלי, מזדעזע ממנו, ולא מבין למה עוד אז היו אנשים שנכנסו, קראו והיו בטוחים שנהנו, קשה לי להאמין ששנתיים אחרי, עם רכב אחר לגמרי, אני עדיין מוצא את עצמי מתעצבן על מי שעיצב את הממשק של הרדיו דיסק שלי ברכב. מה יש לקהילת מעצבי הרדיו דיסק נגדי?

הפעם, מצאתי את עצמי ברכב עם פאנל שליטה על ההגה. אין ספק שמדובר בעיצוב חכם יותר שחוסך מהמשתמש את הצורך להוריד את היידים מההגה ועקב כך להסיר את המבט, ואת תשומת הלב, מהכביש. הנה פאנל השליטה שנמצא על ההגה בצד השמאלי שלו:

רואים את שני הכפתורים השמאליים ביותר? הם די פשוטים ותפקודם ברור – הם שולטים על עוצמת הסאונד. הסימון פלוס מרמז שלחיצה עליו תגביר את הצלילים הבוקעים מהרמקולים והסימון מינוס עושה בדיוק להפך, עד כאן הכל טוב וברור. אבל מה עושים שני הכפתורים לידם, אלו שהסימון שלהם הוא חץ למעלה וחץ למטה? שאלה מצויינת! אני, בתמימותי, חשבתי שהכפתורים האלו יחליפו לי את הערוצים ברדיו, כלומר, נגיד שאני שומע את טל ואביעד בדרך לעבודה ואז הם יוצאים לפרסומות (או שיש את הפינה של זו שמדברת על יחסי הורים וילדים. אני לא מסוגל להקשיב לה) ואני רוצה להעביר תחנה, אז במקום שאלחץ על התחנות הקבועות שנמצאות בפאנל הקבוע ברכב אוכל להשתמש בכפתורים האלו ולחסוך מלהוריד את היד מההגה ולאבד מעט תשומת לב. מסתבר שטעיתי.

מישהו, ואני לא רוצה לנקוב בשמות (בכל זאת, מדובר ברכב יפני ולך תדע מי מהם אשם – הם כולם נראים אותו הדבר), החליט שעדיף יהיה ששני הכפתורים האלו יכוונו לך את התדר של הרדיו, כלומר – ישנו את ערך התדר למעלה ולמטה.

למה?? למה?? פאנל השליטה על ההגה אמור לתת לי מענה לפעולות שאני מבצע מול הרדיו דיסק רוב מוחלט של הזמן, לכוון תחנות זה לא אחת מהפעולות האלו, לכוון את התחנות עושים פעם אחת בהתחלה וזהו, לשנות תחנות – גלגל"צ, 99, גל"צ וכו' זוהי פעולה שעושים כל הזמן!

יפנים. לך תבנה אוטו.

Usability, User Interface, בלוג, הגה, ממשק משתמש, ממשק רדיו דיסק, פאנל שליטה, רדיו דיסק, רכב, שימושיות

מאז שפירסמתי רשמים אישיים מכנס קום.וונשייטן האחרון של דה מרקר, התחילו אנשים מוכרים בבלוגסיפרה, כמו גם אנשים זרים ברחוב, להציק לי בטענות כגון "אתה לא בסדר", "אתה מוטה לכיוון של דה מרקר", "למה אתה לא כותב על גלובס?" ו-"איך זה שאתה עדיין לא פרשן בכיר בגלובס?" וכו' וכו'. ובכן רבותי, בואו נעשה סדר. אני אדם שאינו עושה איפה ואיפה, אני אדם הוגן, הגון ואמין שחשוב לו לסקר את כל הכנסים הטכנולוגיים של כל הגופים המכובדים.

כן. העובדה שאני מידי פעם מקבל כרטיס כניסה והתייחסות זמנית וקצרה של VIP בהחלט עוזרת לי לשמור על היחס הבלתי מתפשר שלי ביחס להוגנות שאני מפגין כלפי כל גוף תקשורתי. כמו גם על האגו שלי.

אז הנה הדיווח המקדים שלי על "כנס ועידת התקשורת ונתח השוק 2010" הקרוב של גלובס:

(המשך…)

VIP, בבלוגסיפרה, בלוג, גלובס, דה מרקר, ועידת התקשורת ונתח השוק, קום.וונשייטן

בא לי לכתוב פוסט טוב, אבל ממש טוב.

לפעמים, יוצא לי לכתוב פוסטים משעממים להחריד, כאלו שאפילו לי לא בא לקרוא אותם, לעיתים נדירות אני מצליח לכתוב פוסטים ממש, אבל ממש טובים, שגורמים לי להתגאות בהם (עד שעובר בערך שבוע וחצי וההתלהבות דועכת).
עכשיו, בא לי לכתוב פוסט פצצות-לגבות-או-כל-ביטוי-אווילי-אחר כזה שיפורסם אחר כך בחורים ברשת, ניוזגיק, Ynet, וואלה, פוסט שאנשים יעבירו בחיל ורעדה מאחד לשני במייל או בפייסבוק, פוסט חוצב להבות על עתיד הטכנולוגיה שיעבור בטוויטר ואלפי אנשים יעשו לו רי-טוויט, פוסט שינתח בצורה חדה כתער את המצב הטכנולוגי הנוכחי, פוסט שאפילו יגיעו לידיהם של מארק צוקרברג, סטיב גובס וסטיב באלמר (טוב, בעצם תשכחו מהאחרון).

אבל אין לי כרגע מוזה לכתוב משהו שכזה, אז אולי בפעם הבאה.

YNET, בלוג, וואלה, חורים ברשת, טכנולוגיה, מארק צוקרברג, ניוזגיק, סטיב באלמר, סטיב גובס, פוסט טוב, פייסבוק

הפוסט מוקדש לאישתי היקרה שתמכה בי ברגעים הקשים בהם הפנמתי את העובדה, שכמו הרבה חברות טכנולוגיות, אפל לא מושלמת

אני אוהב דרמות, יותר משאני אוהב דרמות אני אוהב דרמות טכנולוגיות. "מה זה דרמות טכנולוגיות? מה מורד מתחיל להמציא פתאום מושגים? למה אנחנו בכלל ממשיכים להכנס לבלוג שלו?" ובכן, אין ספק שאתם מעלים שאלות קשות ונוקבות ואני מציע לכם להתמודד איתם בגבורה ולא לטאטא מתחת לשטיח, אלא אם כן האישה שלכם הכריחה אתכם לטאטא את הרצפה ואז באמת הכי קל להעיף הכול מתחת לשטיח. לא שאני עושה את זה.

השבוע, הושק האייפון 4 החדש. כן, אני מודה, התרגשתי והתלהבתי מאד, אבל בסופו של דבר בחרתי לשדרג את האייפון 2G-קלאסי שלי (כן. יהיה פוסט פרידה מרגש) לאייפון 3GS (כן. יהיה פוסט חיכיתי-לך-כל-חיי מרגש אף יותר), אבל התקלות שהתגלעו (הע' היא בכוונה – אני כותב עם כישרון) מטרידים מאד וגרמו לי להרהר בשאלה "אפל לאן?".

אפל, שיש לה מקום של כבוד בתעשיית הטכנולוגיה העולמית, מושכת את תעשיית הסלולר לאן שהיא רוצה מאז שהשיקה את האייפון הראשון. היא גרמה לסמסונג, מוטורולה ונוקיה לצאת במהירות עם מכשירים תואמי אייפון מגוחכים שגרמו להם להיראות כחברות שיודעות רק להעתיק, וגם את זה בצורה גרוע ("צריך גם לדעת איך להעתיק" לימד אותי פעם מורה חכם), אפל כופה על ספקיות סלולר בכל העולם להסכים לדרישות המגוחכות שלה שאף יצרן אחר לא היה מעז להציע אפילו בצחוק, ובנוסף, מושכת חברות מחשבים רבות לשוק הטאבלטים שהיא בכלל לא המציאה, אבל אין ספק שהיא זו שהעלתה את השוק הזה על המפה.

אבל משהו נסדק השבוע. לדעתי, כשמנכ"ל אפל עונה ללקוח הפשוט שתוהה למה המכשיר שקנה במיטב כספו סובל מירידות קליטה מבהילות שזה בגלל שהוא "הוא לא מחזיק נכון את המכשיר הסלולרי", או מסביר את הכתמים הצהובים על המסך כ"דבק מסך שעוד לא התייבש", זה לא נשמע טוב. והאנשים מקשיבים, הם מקשיבים ומפנימים שמישהו עושה מהם צחוק.

נכון, אפשר להגיד שחלק מהדברים שאפל עשתה עד היום זה צחוק מהלקוחות שלה (נעילת מכשירים, סינון אפליקציות, איכות צילום מגוחכת, you name it) – אבל הפעם זה בצורה כל-כך בוטה וכל כך מכוערת שזו ממש וובוזלה שזועקת לך באוזן (קול שופר שלפני ראש השנה, אם תרצו דוגמה מהמסורת היהודית. בכל זאת, אני באמת מתיימר לכנות את הבלוג הזה "חינוכי").
עוד מוקדם להמר (היחס כרגע הוא 7:1 מי נכנס? מי נכנס??), אבל נראה לי שהרבה משתמשים בעולם מבינים שאין משהו קדוש במוצרים של אפל והם שווי ערך, אם לא פחותים לעיתים, ממוצרים של חברות טכנולוגיות אחרות. נראה לי גם שמלך ההר החדש מתחיל להפנים שיש לו בעיה למרות שעדיין לא התקבלו נתונים על ירידות חדות במכירות.

מצד שני, יכול להיות שאני טועה (כן, לפעמים אני טועה) וכמו שהאייפון 3GS לווה בקולות זועמים על התחממות יתר בליווי כמה "מומחים" שלעגו וסיפקו לנו שימושיים "יצירתיים" עם המכשיר המתחמם, כשבסוף המכשיר הוכיח את עצמו כמוצלח למדי ונטול תקלות מוזרות שכאלו.

יהיה מעניין, זה בטוח.

אייפון 4, אין קליטה, אפל, אפל לאן, בלוג, דרמות טכנולוגיות, טכנולוגיה, כתמים צהובים

אוקי נזכרתי. אז ככה, השבוע, בעודי בוחש בעזרת כפית פלסטיק אומללה את הקפה והסוכר עם המים החמים (32 סיבובים לצד ימין, לציון 32 גיגה זיכרון באייפון החדש שיהיה לי. מתישהוא), העפתי מבט חטוף בלוח המודעות שלנו במשרד והתפוצצתי מצחוק (זה קרה בדיוק בסיבוב הכפית ה-16, אינני יודע אם זה סימן רע לכך שיהיה לי 16 גיגה, אבל נעזוב את זה כרגע), על הלוח היתה מודעת פרסומת לפארק מים אי שם בחולון, המודעה מזמינה את הקוראים לבוא ולהנות בעולם הילד המקורה. "עולם הילד המקורה?!" אמרתי לעצמי וצחקתי בקול, "מה זה ילד מקורה? חה! חה! חה!"

רגע אחד, עלתה בי לפתע תחושה מוזרה, כבר צחקתי מהבדיחה הזו מתישהוא… אה, נזכרתי, זה היה בדיוק שנה אחורה כשאותה מודעת-ילד-מקורה הופיעה אצלנו בעבודה וכבר גרמה לי לצחוק ואפילו לכתוב על זה פוסט בבלוג שלי.

כשיש זיכרון חלש אפשר להנות מאותה בדיחה פעמיים…

נ.ב

לא הרבה השתנה. גם אז הכנתי קפה.

בלוג, זיכרון חלש, עולם הילד המקורה, פארק מים, צחוקים

לפני כחודש, פרסמתי את הפוסט "כשהאקדמיה חוקרת את הבלוג שלך", בפוסט, סיפרתי לכם שנעשתה עבודה אקדמית אמיתית על הבלוג הזה. אחרי גל של בקשות, תחינות ואיומים ממשיים על חיי החלטתי לפרסם את העבודה האקדמית הזו במלואה (כמובן אחרי קבלת אישור מכותבת העבודה), מקווה שתהיו קצת יותר חכמים אחרי קריאת העבודה…

קריאה מהנה!

(המשך…)

Why We Blog, אקדמיה, בלוג, בלוגים, הפסיכולוגיה של האינטרנט, מורד שטרן, עבודה אקדמית, עבודה אקדמית על בלוגים, קוהוט, שימושיות

השבוע נתקלתי במאגר יפיפה הכולל 21 סטים של אייקונים ברורים ויפים המייצגים רשתות חברתיות להורדה חינמית כך שאפשר להשתמש בהם בבלוג או באתר שלכם כשאתם מטריחים אנשים לבדוק את דף הפייסבוק או הטוויטר האישי שלכם.
בעודי מעיין בסטים היפים של האייקונים האלו חשבתי שיהיה נחמד לתת קישור למאגר החינמי וכך לחסוך לאנשים זמן, כסף וכאב ראש. "הקוראים של הבלוג בטח יודו לי מאד" חשבתי לעצמי, "אל תהיה תמים, מורד", תיקנתי את עצמי, "הם יבואו, יקחו, וילכו. הם אפילו לא יסתכלו לאחור כשיסגרו את הדפדפן". "אז למה אני טורח?", תהיתי, "כי אתה אדם טוב, מורד, כי אתה אדם טוב".

למאגר האייקונים החברתיים החינמיים

אייקונים, אייקונים של רשתות חברתיות, בלוג, טוויטר, יוטיוב, סטים של אייקונים, עיצוב גראפי, פייסבוק, רשתות חברתיות

באחד הספרים המאובקים הללו, אי שם בספריית האוניברסיטה, נמצא המחקר על הבלוג שלי

אני לא מרבה לכתוב או להזכיר את העולם האקדמי בבלוג הזה, אני זוכר פעם אחת שהזכרתי את האקדמיה בהקשר מזלזל על קורס בו הוצגו נתונים לא עדכניים בעליל על עולם המכשירים הסלולרים, ועוד איזכור אחד תחת "אודות" שם עדכנתי לא מזמן שהשנה, בעז"ה, אני אתחיל את לימודי לתואר השני במנהל עסקים (מגמת שיווק, אם זה מעניין מישהו).
חוץ מזה, עד לרגע זה באמת שלא התעסקתי עם עולם האקדמיה בבלוג.

– ובכן, מסתבר שהם התעסקו איתי (אווו.. תודו שזה נשמע דרמטי).

לפני כשנה וחצי פנתה אליי גולשת נחמדה בשם אודליה וסיפרה לי שבמסגרת עבודתה בקורס "הפסיכולוגיה של האינטרנט" בתואר השני שלה, היא בחרה לעשות את עבודת המחקר האקדמית שלה על הבלוג שלי. האם לקחתי את זה כמחמאה, אתם בטח שואלים את עצמכם, לא יודע אני אענה לעצמכם, אני חושב שזה הרגיש לי קצת כמו להיות אוגר שרץ על גלגלת ומישהו מתבונן בו ואוסף נתונים.
סתם, סתם, האמת שזה החמיא לי ואפילו הפתיע אותי שהבלוג שלי (ובלוגים בכלל) הפכו להיות מטרה לעבודות אקדמאיות. כמובן שעניתי על שאלות שהיו לה, ובגדול, לא הייתי צריך לעשות שום דבר מעבר לזה, רק להמשיך ולכתוב בבלוג.

אם אני לא טועה, הציון שקיבלה אודליה על העבודה שלה היה 95 וכמובן שמאד שמחתי עבורה. אם מישהו מתעניין בעבודה של אודליה ורוצה שאשלח לו אותה להתרשמות שיצור איתי קשר, העבודה הזו בהחלט מעניינת. ולא, לא רק בגלל שזה על הבלוג הזה.

ובכל זאת, בשביל הטעימה, הנה חלק קטן שאני מצטט מתוך העבודה, מהפרק "פרופיל כותב הבלוג" (כל-כך מוזר לקרוא ניתוח על עצמך) :

"מורד מציג את עצמו בקצרה. אינו כותב מהו גילו, ומציג את עצמו כ"בודק תוכנה ושימושיות בעבודה, ושוטף כלים בבית". התמונה שהוא מציג בחלק זה היא קריקטורה של בחור צעיר, הוא מפרט את עיסוקיו הנוספים המקצועיים ובזה תם חלק ההצגה העצמית. הבלוג של מורד בנוי על פלטפורמה שנקראת blogli, המאפשרת גמישות מרבית ובחירה של רכיבים אותם הקורא יכול לארגן לפי העדפותיו, או להסירם כליל מהתצוגה. מורד בחר למקם תמונה שלו ושל בנו באופן קבוע, בראש עמוד הבית. והוסיף לתמונה טקסט: "יום אחד, בן, כל הבלוג הזה יהיה שלך". – " אחחח !! למה אתה דורס אותי עם הבימבה שלך ?!?".

כדי למצוא חומר אישי נוסף על מורד, חיפשתי בין הפוסטים השונים. הוא נשוי, יש לו בן אחד בן שנתיים וחצי, והוא כותב בלוג בגלל "התהילה" לפי דבריו באחד מהפוסטים, בו הביא תוצאות סקר העוסק בסיבות לכך שאנשים כותבים בלוגים.

הוא אוהב את ספיידרמן, ומשרת במילואים. שונא להחליף חיתולים, ומתעצבן ממתקני משחק לילדים שאינם שימושיים, אספן כפייתי של אריזות מוצרים שהוא אוהב. צ'וטטתי איתו ולמדתי שהוא בן 27, אך אינני יודעת פרטים נוספים על חבריו או משפחתו. חוש ההומור שלו מאוד מפותח, מתוחכם ומתאים במיוחד למי שמתמצא בשפה המיחשובית-אינטרנטית-תכנותית. דוגמא אחת (שהבנתי, לא את כל הבדיחות הצלחתי להבין):

Save as  = (עז)  הבאתי את הדוגמא לבדיחה הזו לא במקרה. הכתיבה של מורד מיועדת למי שמבין בשימושיות, באינטרנט, נגישות ונושאים נוספים שקשורים לעולם הממוחשב. אורח מזדמן יתקשה להבין חלק מהפוסטים. בחירה זו מצמצמת את קהל הקוראים של הבלוג במידה משמעותית, וזוהי בחירה מודעת של מורד, שיודע וודאי שהתעבורה בבלוג שלו תישאר, כנראה יציבה לאורך זמן, ולא תגדל."

אני רוצה לסיים בציטוט חוזר של פיסקה קריטית מתוך הפרק: "…חוש ההומור שלו מאוד מפותח", רבותי, יש לי הוכחה ותמיכה אקדמית שאני אדם מצחיק, אני לא צריך יותר מזה.

אוניברסיטה, אינטרנט, אקדמיה, בלוג, מורד שטרן, מחקר, עבודה אקדמית, פרופיל כותב הבלוג, תואר שני

"משהו לא טוב עובר על הבלוג שלי" הסברתי במהלך חג השבועות לאשתי,

"אתה מתכוון לאיכות הכתיבה? לעובדה שאתה ממציא שוב ושוב שיחות שלכאורה היו לך במציאות? להומור הרדוד השזור בטבעיות לאורך הפוסטים שלך? – אני חושבת שככה זה היה תמיד".

"לא, לא, לזה כבר כולם התרגלו, אני מתכוון למספר התגובות שלאחרונה ירד דרמטית",

"אנשים באמת היו מגיבים לך בבלוג? זה לא היית אתה?" התפלאה,

"לא. אלו היו אנשים אמיתיים. זו היתה הדרך שלהם לפרוק את הזעם על הטקסטים שלי ועכשיו – פוווף!. מספר התגובות ירד דרמטית". אין לי מה להיעלב, גם אותי מפתיע שאנשים מגיבים פה.

"אמממ… נראה לי שזה בגלל כפתור ה"לייק" ששמת בבלוג".

"מה הקשר?" שאלתי.

"ככה אנשים יוצאים ידי חובה, אתה מבין? הם חושבים שאם הם לחצו על כפתור הלייק שלך הם עשו את המינימום ההכרחי בשביל לתת לך תחושה טובה והם יכולים להמשיך הלאה, בלי להשקיע יותר מידי".

"זה נשמע הגיוני… אם אני מנסה להשליך את זה למציאות אז זה כמו שאני אסע לירושלים ואחשוב שלהיצמד לכותל המערבי ולהתפלל יפטור אותי מלשים פתק בכותל – עשיתי לייק אבל אני לא משאיר פתק/תגובה".

"זו היתה דוגמה גרועה מאד, אני מהמרת שנתת אותה רק בשביל לשים אחר כך תמונה מצחיקה על הכותל, נכון? בכל מקרה, אתה צריך לכתוב פוסט שאתה מאד נפגע מזה שאנשים לוחצים על כפתור ה"לייק" אבל לא מגיבים לך בבלוג. כדאי לך גם להדגיש שזה שהם מגיבים בבלוג לא פוטר אותם מללחוץ אחר כך גם על "לייק".

"רעיון טוב, אבל אני לא אטען כנגד הקוראים שלי ישירות שאני נעלב או משהו שהם כבר לא כותבים תגובות – זה יהיה פתאטי ומעמדי כבלוגר רציני, אחראי וחושף שחיתויות יתערער. אני אעשה את זה הפוך על הפוך".

"לייק".

"לא! תשאירי תגובה!"

להיות בכותל ולא להשאיר פתק זה לא בסדר.

אינטרנט, בלוג, כותל מערבי, כפתור לייק, לייק, ספיידרמן, פייסבוק, תגובות