היום היה צריך להיות יום נפלא ומיוחד במיוחד, לקחתי היום יום חופש מהעבודה ותכננתי לנסוע לטיול רגלי עם אשתי בלב תל אביב. גולת הכותרת של הטיול הזה היתה אמורה להיות חנות איי דיגיטל החדשה (בשבילי) וחנויות הבגדים של רחוב שינקיין (בשבילה).
התוכנית, לצערי, לא יצאה לפועל, שכן בתחילת הנסיעה התחלתי לחוש בסחרחורת וכאבי ראש, ומפה לשם מצאתי את עצמי בחדר המיון של לניאדו.

אני שונא מחטים. אני גם מפחד מהם. אני לא יודע אם אני יותר מפחד משונא, אבל שניהם תופסים מקום של כבוד ברשימת "דברים שמורד שונא ומפחד מהם".  "זה יכאב טיפ-טיפה" הסבירה לי האחות בחיוך, ניסיתי להסביר לה שלדעתי בעוד מספר שנים נסתכל אחורה על התקופה בה בני האדם השתמשו במזרקים מפחידים לצורך רפואה ונצחק על זה, ובטח יהיה משהו אחר ולא מפחיד, ואולי כדאי לה לשקול שוב אם אני באמת צריך את הזריקה זו, ובכלל, אני מוכן לשבת איתה ולהמציא את זה יחד, נעשה המון כסף, ניסיתי לשכנע אותה, רק שתרחיק את המזרק הזה, "יום אחד אתה תסכל על זה ותצחק". אוווצ! זה כאב.

"תבדוק אם יש וייפיי בחדר המיון" הציעה אשתי שישבה לצידי, "זה לא מה שאתה תמיד עושה?"
"וואלה. זה בדיוק מה שאני תמיד עושה" עניתי בטשטוש, "חסר להם שאין".
וכמובן שלא היה שום וייפיי. מה הסיפור של בית החולים הזה? למה הוא לא מתחשב בחולים שלו?! אני לא אהיה חולה יותר.

כשעתיים אחרי שהגעתי לחדר המיון שוחררתי ונשלחתי לנוח בבית, צוות חדר המיון הכין לי עוגה, קישט את חדר המיון בבלונים וכולם נפרדו ממני, חלקם אפילו בכו. כשיצאתי נתתי לשמש לשטוף את פניי "הרבה זמן חיכיתי לראות את השמש" סיפרתי בהתרגשות לאשתי שליוותה אותי לאוטו "כל הזמן הזה בחדר מיון רק רציתי לראות כבר את השמש שבחוץ, את העצים הירוקים והפרחים הצבעוניים",

"היית שם כולה שעתיים" אמרה אשתי "אתה חי בסרט".

iDigital, איי דיגיטל, אייפון, אפל, בחיי היום יום, טכנולוגיה

6:45 בערב, תחנת הרכבת של תל אביב אוניברסיטה. אני ממתין בסבלנות על הרציף לרכבת שתיקח אותי לנתניה (כן, נתניה. אף אחד לא מושלם). הרכבת של נהריה, זו שמגיעה 5 דקות לפני הרכבת שלי (כן, שלי. הכול שלנו הנתנייתים), עוצרת ברציף והנוסעים יורדים.

משפחה חרדית מרובת ילדים, סליחה, ברוכת ילדים, יורדת מהרכבת ומתחילה ללכת יחד, כשלפתע, האמא שמה לב שאחד מהצאצאים חסר, הוא כנראה נשאר איפשהוא על הרכבת. האמא עוצרת את דלתות הרכבת מלהיסגר, וחיפושים נרחבים אחרי האברך הצעיר שלא מתפנה מהרכבת מתחילים.

ההורים דיברו בניהם באידיש, כך שלא הבנתי כלום, אבל אתם יודעים איך זה, אפשר להבין מההקשר בו נאמרים הדברים את הכול.

האמא: "אונדזער יינגל איז פעלדנדיק!" (תרגום: היי תראה הנה מורד שטרן,זה מהאינטרנט!)

- זה קטע מטורף. אישה חרדית, בטח בלי אינטרנט בבית, הילד שלה נמצא אי שם על הרכבת שעוד רגע עוזבת את הרציף, ומה שחשוב לה זה שהיא זיהתה אותי. מדהים -

האבא: "איך וועט בליק פאר עס אויף די באן!" (תרגום: וואו, את צודקת. טוב, אני הולך לחפש את הילד על הרכבת!)

אחרי כמה דקות האבידה נמצאה. הילד המבולבל התגלה ואחדות המשפחה נשמרת, האם מבצעת מפקד קצר פעמיים ("מספרי ברזל להתפקד!" ) והמשפחה ממשיכה לדרכה. הנוסעים אמנם מראים סימני מרמור קלים עקב עיכוב הרכבת, אבל גם הם נושמים לרווחה כשהם רואים את מעארקו מוצא את אמא.

סוף טוב הכול טוב.

בחיי היום יום, בלוג, בלוגר, רכבת ישראל

"ותשובה, ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה"

ערב יום כיפור. אני נכנס לבית הכנסת לתפילת מנחה וכולי חששות מהצום ההולך ומתקרב בצעדי ענק. בדרכי למקום הישיבה שלי אני שם לב שעל התיבה (השולחן המוגבה עליו מתפלל שליח הציבור) מונחות, כצפוי לערב יום כיפור, קופות צדקה.
מתוך כל קופות הצדקה, צדה את עיני קופת צדקה יצירתית אחת ומקורית אחת, העובדה שהיא צדה את עיני מרשימה מאד לאור העובדה שהתיבה היתה מלאה עד אפס מקום בקופות צדקה שונות ומשונות.

הקופה שצדה את עיני היתה עשוייה מקרטון פשוט וצבעוני ומעוצבת בצורת כיסא גלגלים, לא התעמקתי בה יותר מידי, אבל ברור היה לי שמטרת הכסף הנאסף בה הוא לשיקום או עזרה עבור נכים.
קופת הצדקה הכל כך יצירתית הזו גרמה לי להרהר מעט בנושא קופות הצדקה: אם נסתכל על העניין במבט ציני (כמו שאני אוהב לעשות), נבין שמאחורי היופי שבמעשה הצדקה (שאין לזלזל בו כלל וכלל) עומד עניין נוסף: איך לגרום לי, כלקוח שרוצה לתרום, לתת את כספי דווקא בקופת הצדקה שלך, ולא באחרת.

כשמעצב, מעצב קופת צדקה (משהו לא מסתדר לי במשפט הזה, אבל נמשיך) אזי קופת צדקה מהודרת מידי ללא ספק תיכשל במשימה (איסוף הכסף), כי היא בוודאי תעורר אצל התורם מחשבות כגון "אם היה לגוף הנתרם מספיק כסף לעצב כזו קופה, הוא כנראה לא צריך אותי", מצד שני קופה מוזנחת מידי גם כן תעורר תהיות כגון: האם בכלל מישהו אוסף את הכסף, ואם אף אחד לא אוסף את הכסף, אז עדיף שהכסף ישאר אצלי בכיס ואחסוך אותן לאייפון החדש שיגיע מתי שהוא. בשנתיים הקרובות.
קופה לא מוזנחת אבל גם לא מרשימה "תבלע" בין שאר הקופות, וקופה צעקנית מידי ("אם לא תשים פה את הכסף קללות ירדפו אותך"), עלולה גם להרתיע את התורם.

יצירת קופת צדקה מחומרים זולים, אבל מעוצבת במקוריות ובנוייה כך שהיא מעבירה את המסר (לאן הולך הכסף) במהירות, תעורר בקלות הזדהות, תבלוט מעל שאר קופות הצדקה האחרות ותעמוד במשימה.

היום, כשאתם שומעים את המילה "קופת צדקה" עולה לכם בראש תמונה שכזו:

אולי, אם רוצים שהקופה תצליח, צריך לחשוב מחוץ לקופה (מחוץ לקופסה, חה-חה הבנתם?), להשקיע מעט מחשבה ולעצב קצת אחרת.

בחיי היום יום, ממשק משתמש, עיצוב, צדקה, שימושיות

השבוע ניהלתי שיחת טלפון קצרה ומעניינת עם נציג מכירות מחברת כבלים מסויימת שאני מנוי אצלה, אבל רק על אינטרנט וקו טלפון (אמממ..  קשה מאד לנחש לאיזו חברה אני מתכוון… ), השיחה לא ממש שווה פוסט שלם, אבל טוויטר מוגבל רק ל 140 תווים, אז נלך על פוסט (מישהו צריך להרים את הכפפה וליצור הכלאה בין טוויטר לבלוגים, הוא יעשה מיליונים! מיליונים אני אומר!!)

"שלום, אני מדבר עם שטרן מורד?" שואל בחשש איש המכירות.

"כן, שלום" עניתי.

"אהה.. רציתי להציע לך חבילה משתלמת מאד" קולות רישרוש של דפים ורעד בקולו הסגירו את העובדה שמדובר בטירון.

"וואלה, מה?"

"אההה.. אתה תשלם עוד 180 שקל בחודש ותקבל גם ממיר דיגטאלי חדש, גם VOD וגם חבילת ערוצים משתלמים במיוחד!"

"באמת?!"

"כן!"

"הממיר הדיגיטאלי יהיה חדש וחבילת הערוצים תהיה משתלמת במיוחד??"

"אהה.. כן!!"

"אייייי, חבל," אמרתי תוך כדי שאני מכה בראשי "יש רק בעיה אחת,  אין לי טלוויזיה…"

"אין לך טלויזיה?"

"לא"

"אה,"

"כן"

"בעיה"

"לגמרי"

"טוב, אהה, אז שיהיה יום טוב"

"יום מצויין".

בחיי היום יום, טלויזיה

בפוסט "תפתח ת’שער אני אומר לך!" (אחח.. הכותרות היצירתיות שלי, פשוט להתענג עליהן), כתבתי על השער החשמלי שהותקן בבנין בו אני גר ועל כך שבחרתי לקנות שלט במקום להשתמש בטלפון הסלולארי שלי לפתיחת השער.

השבוע נפל דבר בבניין, עקב בעיות עם השימוש במכשיר הסלולארי הוחלט לחזור לשיטות הישנות והטובות ולאפשר את פתיחת השער באמצעות השלט בלבד:

אינני יודע מה היו אותן "בעיות בהפעלת השער באמצעות הסלולרי" (אינני חבר בוועד הבית, נכשלתי בבחינות הקבלה), אבל זה בהחלט שווה לברר.

חשבתי שיהיה מעניין ליידע אתכם בעניין הזה, ואולי אפילו אצליח לשחזר את ההצלחה של הפוסט הקודם ולהגיע שוב למספר רב של תגובות (פאתטי, אני יודע), אני רק מקווה שלא אתקל בעתיד בהודעה נוספת שתבשר לי שיש גם בעיות עם השלט:  "שכל אחד פשוט יפתח לעצמו את השער ביד, ושלא ישכח לסגור אחריו".

בחיי היום יום, ועד בית, טכנולוגיה, שער חשמלי

השבוע הותקנה בבניין בו אני גר (נתניה. אל תתעסקו איתי) שער חשמלי לחנייה. בברירת המחדל שלו, יכול השער להפתח עבור המשתמש באמצעות מכשיר הסלולרי  וזאת על ידי התקשרות חינמית למוקד חכם שמזהה את מספר הטלפון ומוודא כי יש למתקשר הרשאת כניסה לחניון, אופצייה נוספת היתה לרכוש שלט אינפרה אדום קטן ב-70 שקלים ואיתו לפתוח את השער.

בסופו של דבר רכשתי את השלט ואמרתי לעצמי "בואנה, זה אחלה של פוסט"

"מה אחלה של פוסט?" עניתי לעצמי "זה כולה שלט לשער חשמלי"

"נכון, אבל העובדה שהסכמת להשקיע כסף בשירות שהיה זמין בחינם דורשת בירור, כמו כן אודה לך אם תפסיק לדבר לעצמך"

אז למה באמת העדפתי לרכוש שלט קטן שכל מה שהוא יודע לעשות זה לפתוח את שער החנייה ולא העדפתי להשתמש באייפון שלי כשלט? אני חושב שיש 4 סיבות עיקריות מאחורי הבחירה התמוהה לכאורה:

1. מספר פעולות: מכשירי הסלולרי נבנו להוצאת שיחות למספר רב של יעדים, ולכן, במקרה הגרוע אני אצטרך כל פעם לחפש את מספר הטלפון של המוקד באנשי הקשר, במקרה הטוב אני פשוט אצור לי חיוג מקוצר, בכל מקרה, לפני כל שימוש אני אצטרך לבצע את פעולת "ביטול נעילת מקשים" של הסלולרי.

2. זמן תגובה: אין ספק שעד שאני אוציא את הסלולרי מהכיס, אחייג למוקד, המוקד יזהה את מספר הטלפון שלי ויפעיל את השער, יעבור זמן רב יותר מאשר לחיצה על שלט שתגרום לשיגור של קרן אינפרא אדום.

3. שיגרת היום יום: לא תמיד אני יוצא ומכשיר הסלולרי שלי איתי (לצאת היום עם אייפון כבר לא מרשים הרבה אנשים, אפשר להשאיר בבית), לעמת זאת, השלט תמיד יהיה זמין לשימוש כי הוא תמיד יהיה באוטו.

4. קמצנות נטו: אני מעדיף להשתמש בשלט ולו רק בגלל החשש הקל שמתישהוא באחת הפעמים שאשתמש בסלולרי, המוקד ההוא יחייב אותי בשיחה.

בחיי היום יום, טכנולוגיה

יום חמישי בערב, אני ועוד מספר אנשים ששמם ישאר חסוי מסיבות מובנות (תיכף תבינו למה) יושבים ומתכננים את הדרך הקצרה והנכונה ביותר להשתלטות על העולם (זה למה).

"למה את לא מציע לאורחים משהו לאכול?" שואלת אשתי.
"מה קשור אוכל עכשיו ?! את לא רואה שאנחנו באמצע משהו שישפיע על גורל האנושות כולה ?" שאלתי.
"קמצן, אנחנו באמת רעבים" אמרו שותפיי להשתלטות.
"קמצן, תכין פופקורן, יש במגירה" זרקה אישתי והלכה לחברה.

זרקתי את הפופקורן למיקרוגל, שמתי על חמש דקות וחזרתי לתכנונים האפלים שלנו.
בעוד אני טוען כי פלישה מאיזור אפריקה תהיה מוצלחת יותר בגלל המשבר הכלכלי (אין לי מושג למה, אבל כולם הסתכלות עליי בהשתאות) עלה באפי ריח שרוף. אוי לא! שכחתי את הפופקורן כבר זמן רב מידי במיקורגל! אני פותח את דלתית המיקרו וריח עז של חמאת פופקורן שרופה נכנס לתוכי (אחד הריחות הגרועים ביותר שפגשתי מימיי), אני משתנק ונופל בדרמטיות מעושה בעוד הבית הופך לאפוף בעשן סמיך וצהוב.

הסיבה: חוסר תשומת לב, הדבר הכי חשוב בכל דבר שאנחנו עושים, הייתי צריך לשמוע שהפופקורנים במיקרו מפסיקים לקפוץ, וזה השלב בו חייבים להוציא אותם החוצה.

התוצאה: בית מלא עשן, מיקרוגל צהוב (הוא אשכרה נהיה צהוב לא להאמין), סכסוך עקב רעב עם השותפים על נקודת ההשתלטות הראשונה, שקית פופקורן שרופה שהלכה לזבל ואישה כעוסה

סיכום: "אין חכם כבעל ניסיון", אם אתם מחפשים מומחה בעל ניסיון בהכנת פופקורן במיקרו, צרו קשר. הנחה למביאי פוסט זה.
הפוסט נכתב שלושה ימים אחרי, וריח הפופקורן השרוף עדייין אופף את הבית.

בחיי היום יום, השטויות שלי, מורד שטרן, פופקורן

הקטע הבא התרחש במציאות.

מפאת כבוד המשתתפים (ומפחד מסגירת חשבון איתי) לא אפרסם את שמם המלא, כמו כן, עקב תלונות חוזרות ונשנות על כך שיש לי זיכרון רעוע בנוסף לנטייה טבעית להגזמות בסיפורים שאני מספר (הנטייה הזו מובנת לגמרי, אחרת הייתי סתם בן אדם משעמם עם סיפורים משעממים), ניתן לשער שהשיחה לא בדיוק הלכה כמו שאני מתאר אותה, אם כי בואו נשער שזה היה די קרוב, בדגש על ה"די".

השיחה התרחשה בעקבות קניית מכשיר סלולרי חדש (לא אייפון, אני חייב לציין) והניסיון להבין איך להעביר את השירים והתמונות מהכשיר הסלולרי הישן (ברור שלא אייפון, אני חייב לציין) לחדש.

ק': ש', מה את עושה?!

ש': אני מוציאה את הכרטיס זיכרון שלי מהטלפון הישן בשביל להעביר שירים לחדש.

ק': אבל את צריכה גם את הסים!

ש': מה הקשר?!

ק': ככה אמר המוכר.

ת': מה פתאום, אפשר גם בלי להעביר כרטיס זיכרון – דרך הבלוטוסטט (טעות במקור).

ק': לא, רק דרך הסים!

ש': הסים שומר רק זיכרונות של אנשי קשר!

ת': ברור.

ק': אבל המוכר אמר שצריך סים…

ש': אני יודעת את זה, לכן אני מעבירה גם את הסים!

ק': אבל זה רק אנשי קשר!

ת': נו, בדיוק!

ק': אז למה את לא משתמשת בבלוטוס !?

ש': אני צריכה להעביר את הסים בשביל זה!

ק': אל תשכחי מה המוכר אמר!

ש': הוא אמר שצריך סים!

ק': אז תעבירי את הסים!

ש': התבלבלתי לגמרי…

מורד: (אנחת ייאוש) תביאו לי את הפלאפונים, אני אסדר את זה.

ק' +ש' + ת': תודה !!

אייפון, בחיי היום יום, טכנולוגיה, סים כארד, סלולרי, צחוקים

Usability, בחיי היום יום, ילדים, מסוכן, מתקן משחקים, שימושיות

החל מהחודש החלו משרד האוצר והחקלאות לחייב את משווקי הביצים לסמן לנו הקונים את גודל הביצים בסימון חדש.

לא עוד סימונים של 1,2,3 שאף פעם לא זכרתי מי אמור להיות יותר גדול ואם אני לא טועה, בניגוד להיגיון, דווקא הסימון 1 אמור להעביר את המסר שגודל הביצה הוא מקסימלי,  אלא, S, M, L, XL (שיטה אירופאית), בדיוק כמו חולצות, למשל.

הרבה יותר ברור מהמספרים, תודה רבה לכם שמה למעלה.

* למי שממש קריטי להכנס לעובי הקורה, הנה המשמעות המדוייקת של הסימון:
S: ביצים מתחת ל-53 גרם.
M: ביצים בטווח של 53-63 גרם.
L: ביצים בטווח של 63-73 גרם.

XL: מעל 73 גרם.

Usability, בחיי היום יום, ביצים, טכנולוגיה, שימושיות