כולנו שונאים את אותם האנשים שנוהגים לומר לנו "אמרתי לכם". הם תמיד עושים את זה בצורה שמלאה בחשיבות עצמית מוגזמת וגאווה לא מוסתרת, הם מתנשאים מעלינו, חושבים שהם טובים מאיתנו, ומעל לכל, מה שהכי מרגיז זה שהם באמת צודקים.

ובכן, איזה יופי שאני נמצא מאחורי המקלדת ואתם לא יכולים לעשות לי שום דבר אבל… אמרתי לכם! ברשותכם, אני רוצה להפנות אתכם לפוסט שכתבתי בעקבות אותו סרטון שהציג את החיילים רוקדים בשכם, שימו לב לפסקה האחרונה שכתבתי, ואני מצטט ברשות : "העידן החברתי המקושר הזה עוד יפתיע אותנו בסירטונים מהסוג הטוב (כמו זה) ומהסוג הרע. אני מאד מפחד מהסירטונים "הרעים" שעוד יגיעו, כי כמו שכתבתי, כל אחד יכול להעלות כל דבר ולא תמיד הוא מפעיל שיקול דעת הסברתי-מדיני. לפעמים, אותו גולש אפילו לא מפעיל שיקול דעת עצמי בסיסי ביותר ובעצם פוגע בעצמו ממש כשהוא מעלה סרטונים או תכנים בעייתים".

אני לא יודע מה אתכם אבל כשאני קורא את שורות הטקסט הגאוני הזה וחושב על פרשת החיילת המצטלמת שפרצה עכשיו בסערה לחיינו אני מרגיש קצת, אממ.., כאילו היה זה אשכרה דבר נבואה שיצא מפי, כאילו, כאילו, כאילו יש הילה סביב ראשי, וכן, אני גם אהיה מוכן לברך אתכם. אז האספו סביבי, מאמינים יקרים שלי, ואגידה לכם את אשר יהיה, תמורת הסכום המתאים. יש מבצעים לוועדי עובדים.

אני עצמי, במהלך השירות הצבאי שלי נתקלתי בתופעה דומה שאני חושב (וכבר הוכחתי לכם שאני תמיד צודק) שהשורשים שלה זהים. היה זה כשהייתי המפקד האחראי על משמר הבסיס והובילו עצירים להמתין אצלנו בשער הבסיס עד שתבוא המשטרה ותיקח אותם לחקירה. היה שם חייל אחד, שהכרתי אותו כחייל בעייתי (ולכן הוא גם לא היה קרבי) שהתקרב לעצירים בצורה ברורה שהוא הולך להתעסק איתם, הסברתי לו בנימוס שאין לו שום סיבה או זכות להתעסק איתם, "איכס! מה? אתה שמאלני??" שאל במאמץ גלוי להרכיב את המשפט, "לא, אני דווקא האחרון לחשוד בו בדבר שכזה ,אבל אם אתה נוגע בהם או מדבר אליהם, אני אדאג שאתה תעלה למשפט", הוא נתן לי מבט שאמור היה להפחיד אותי אבל בפועל לא ממש הטריד אותי והלך לעשות כלום, כרגיל, בחדר שלו או במועדון.

מדובר פשוט בחינוך, מי שמצטלם, משחק, צוחק או סתם מתעסק עם עצירים שנמצאים במצב של חוסר אונים גם יעשה שטיות מסוגים שונים באזרחות. ולא, אני לא בא להאשים את הגברת הנכבדה בשום דבר. אני חושב שכבר מספיק אנשים גורמים לה סבל והיא מצטערת על היום שהיא הצטלמה ככה.

וכמו שכתבתי בכותרת "אי אפשר לעצור את זה. וזה מה שהכי מפחיד פה". אני באמת מקווה שאתבדה ולא נצטרך לסבול עוד פירסומים שכאלו, אבל אני חושב שהם עוד יגיעו. מהר מהמצופה.

internet, social media, אינטרנט, חיילים, מדיה חברתית, פייסבוק, צהל, תופעות בזויות

"מצוות אנשים מלומדה" הוא משפט של חז"ל שמאפיין מצב עגום בו אנשים מקיימים את מצוות התורה מתוך הרגל או לחץ חברתי ולא מתוך כוונה אמיתית וכנה (עכשיו המשיכו לקרוא ותראו איך הצלחתי להרביץ בכם קצת תורה תוך כדי שיחה על שימוש עכשיוי ומודרני בטכנולוגיות, פלוס כותרת מעניינת. אני צריך להתחיל לדרוש כסף על כניסה לבלוג הזה). אנחנו חיים בתקופה מאד מעניינת מבחינה טכנולוגית. המון חברות, ארגונים ועכשיו גם ממשלות, מאמצות את הכלים הטכנולוגיים החדשניים ומציגות לראווה את הנוכחויות הדיגיטליות שלהם.

עושה רושם שככל שהמדינה מפותחת יותר כך גם החברות/הארגונים/הממשלה מאמצת את השימוש בכלים הטכנולוגיים האלו באופן מהיר יותר – וזה כמובן ברור מאליו. הנקודה המעניינת היא כזו: אוקי, החלטת שאתה בתור גוף מסחרי או ממשל שנותן שירות כזה או אחר, מאמץ את השימוש ברשתות חברתיות, נו, מה עכשיו? אז פתחת אתר אינטרנט ופתחת דף בפייסבוק וגם חשבון טוויטר, אוקי, זה באמת מאמץ ראוי לציון כי אתה באמת רוצה לבוא לקראת הלקוח/אזרח, אבל מה עכשיו? איזה עניין אמיתי אתה מספק לו?

אני חושב שאנחנו נמצאים בתקופה קריטית בה, יותר מתמיד, השימוש במחשבה רעננה (קשה להאמין, אבל לפתוח סתם דף פייסבוק זה כבר מה-זה פאסה) וחשיבה יצירתית הוא בגדר חובה. הכלים קיימים, הם זמינים, זולים ומגיעים במהירות לכל משתמש, לקוח או אזרח, אבל אם אין לך רעיון ייחודי שבאמת נותן ערך מוסף ותכלית אמיתית למה שאתה עושה, אתה בהחלט יכול לצפות לכך שהשירות ה"חדשני" שאמצת (כי כולם אימצו) – פשוט יתייבש.
גם אם תשקיע בו אין סוף כוח אדם שיתפעל אותו, זרם המשתמשים יילך ויתמעט מאליו כי המשתמש ישאל את עצמו כבר בפעם הראשונה שהוא ביקר אצלך "מה ייצא לי מזה?" והתשובה שהוא ענה לעצמו היתה ככל הנראה: "כלום" (רואים? לא רק אני מדבר לעצמי ועונה לעצמי).

שימו לב לסרטון הבא המתעד דו שיח בין ראש ממשלת בריטניה, דיוויד קמרון, לבין מארק צוקרברג, מנכ"ל פייסבוק. השיחה הזו היתה יכולה להיות כל כך מגניבה, תקשורתית ומלהיבה אבל בסופו של דבר היא אפרורית ומשעממת שבא לבכות. גם הסרטון, כמו שירותים חברתיים וטכנולוגיים "מגניבים" אחרים לא מעניק כלום לצופה חוץ מתיעוד השיחה עצמו, אין בסרטון הזה שום קאצ' אין שום פואנטה. – אין שום סיבה לצפות בסרטון הזה (אלא אם כן אני שם אותו בבלוג שלי ואומר לכם שזה סרטון משעמם בלי פואנטה ואז זה הפוך על הפוך כזה. גאוני).

facebook, Twitter, אינטרנט, ארגונים, בריטניה, דייוויד קמרון, טוויטר, מארק צוקרברג, ממשלות, נוכחות אינטרנטית, פייסבוק, רשתות חברתיות

אני לא יודע אם יצא לכם להתקל במידע הזה, אבל השבוע התחלתי לעבוד במקום עבודתי החדש, מיום ראשון האחרון אני יועץ ניו-מדיה ומנהל פרוייקט "הממשלה שלי" במשרד ראש הממשלה. כפי ששמתם לב, לא העלתי אפילו פוסט אחד השבוע וזאת בגלל שאני ממש, אבל ממש מותש מהשבוע המרתק שעבר עליי בכנסת.

הייתי מאד רוצה לספר לכם איך היה ומה עבר עליי השבוע – אבל אז אצטרך להרוג אתכם (כן, אני יודע, רק אני צוחק מהבדיחה הזו).

מקווה לאגור כוחות בסופ"ש ולחזור בכוחות מחודשים (אפילו את הפוסט הזה לא היה לי כוח לכתוב).

אינטרנט, יועץ ניו-מדיה, ממשלה, ממשלה שלי, ניו מדיה, רשתות חברתיות

אין ספק שהצד המעניין במלחמת הקיום של שוק הסחורות בכלל, ושוק המכשירים הסלולריים בפרט, הוא הצד השיווקי.
ברמה הבסיסית הרעיון הוא מאד פשוט, הצד שישכנע את הצרכן להשקיע את כספו במוצר שלו – ניצח. מבחינת שיטות השכנוע השמיים הם הגבול, וכשהיצירתיות מגובה בשימוש בטכנולוגיה האינטרנטית / החברתית המסר טס לכל מקום תוך שניות, אם היה לך מסר מנצח – ניצחת. לא תמיד המוצר שלך הוא הטוב ביותר שיש, אבל אנחנו חיים בעידן של מסרים מהירים כך שאנחנו לא תמיד מתעמקים בפרטים הקטנים, אלא מסיקים מסקנות ונקשרים למותגים במהירות רבה מידי שאיננה מוצדקת.

אייפון 4 יצא לאוויר העולם ועשה לא מעט רעש. לצד התרגשות גדולה נרשמו תקלות מביכות ביותר והיום כבר מסתובבות שמועות שאפל הולכת לבקש ולהחזיר את המכשירים לתיקון (מה שנקרא recall), אני רק רוצה, בצניעות האופיינית לי, להזכיר לכם שכבר ראיתי את הנולד כשניהלתי דיון עם עצמי (אני נהנה מאותם דיונים עם עצמי. אני כל כך מעשיר את עצמי) והסקתי שכדאי יהיה לשדרג את האייפון הקלאסי שלי לאייפון 3GS ולא לאייפון 4, אבל נניח לזה כרגע.

הנה שלושה עידכונים קצרים של השבוע האחרון בתחום החם הזה של שיווק המכשירים הסלולריים החכמים:

1. לנובו, יצרנית המחשבים הגדולה נכנסת בסערה לשוק ומציגה מכשיר מרשים ומלוטש למדי. נראה שבדומה לאפל, גם לנובו יודעת ליצור סרטונים מגרים.

דרך אגב, זה לא כזה פשוט להציג מכשיר מלוטש ומגרה באמת, הרשו לי להזכיר לכם את מכשיר הסלולר מעורר הפלצות של מיקרוסופט הקרוי "קין 1". לאחרונה פורסם שמיקרוסופט החליטה לבטל את הפרוייקט הזה, אז אני מקווה שלא בניתם על להשיג את המכשיר (אני רציתי אחד כזה. בשביל לעצור את הדלת)

2. אני ממליץ לכם בחום לקפוץ ולבקר את אתר האינטרנט של HTC, הוא נקי, מסודר ומזמין ביותר, אם כי מזכיר מעט את האתר של אפל. האתר ממש עשה לי חשק לרכוש איזה מכשיר Desire (שם מצויין למכשיר סלולרי, לא?), אבל אני יודע שהסלולר הבא שלי יהיה, שוב, אייפון (באמת שאני לא יכול לענות לעצמי למה אני מקובע על אייפון).

3. מוטורולה מנכסת לעצמה עמוד שלם בניו יורק טיימס ומפרסמת שם את ה- Droid X החדש שלה, הפרסומת הזו עושה, על הדרך, צחוק מתקלת הקליטה והאנטנה הבעייתית של אייפון 4  בצורה מקורית ומשעשעת: "הטלפון מגיע עם אנטנה כפולה כך שתוכל להחזיק אותו בכל דרך שתרצה. יש לך קול, ושווה שישמעו אותו". אם לא הבנתם את הבדיחה פנו אליי בפרטי, שלא יצחקו עליכם שאתם לא מעודכנים.

- מרתק או מה??

Desire, Droid X, HTC, אייפון, אייפון4, אינטרנט, אפל, לנובו, מוטורולה, מותג, מותגים, מיקרוסופט, סלולר, קין1, שיווק, שיווק סלולרי

כבר הבנו את זה מזמן – אבל הפעם זכינו לקבל דוגמה מוחשית, כוחו העצום של האינטרנט והרשתות החברתיות מאפשר לאנשים הפשוטים, גם כשהם במהלך השירות הצבאי שלהם, להעביר מסר לכל העולם כולו, ובשניות ספורות.

היו לסרטון הזה את כל המרכיבים המנצחים: משך הסרטון היה קצר (תמיד טוב – למי יש זמן?), הסרטון הראה פעילות חיילים ישראליים באיזור עויין (תמיד מעניין, לא משנה באיזה צד של המפה הפוליטית / העולמית אתה), הושמעה מוזיקה טובה וגם נשבה לה רוח של שובבות משעשעת.
- חיילי צה"ל רוקדים לצלילי השיר TikTok לרגעים ספורים ואז חוזרים לסיור. חביב, שטותי ומצחיק.

אחרי שנהנתי לצפות בסרטון התלבטתי מאד האם לפרסם אותו אצלי בחשבון הפייסבוק שלי ובכך להעביר אותו הלאה לכל אותם מאות אלפי מאמיני בפייסבוק (טוב, רגע של אמת, פייסבוק מכנה אותם "חברים" ויש לי בסך הכול 640 כאלו – אבל מי סופר). כמי שמאד אוהב את צה"ל, חשבתי לעצמי שאולי זה לא מכובד להציג ככה את חיילי צה"ל, מצד שני, הרהרתי, זה בכלל לא נורא, הם בסך הכול לקחו את שגרת הסיורים היום-יומית המשמימה שלהם והכניסו לה קצת פלפל מבלי לפגוע באף אחד.
בסופו של דבר פרסמתי את הסרטון בחשבון הפייסבוק שלי בלי נקיפות מצפון, היום התברר לי שלפחות מנקודת המבט הרישמית של צה"ל המסקנה שלי היתה נכונה, – הצבא החליט שלא להעמיד את החיילים המרקדים לדין כי מדובר בסך הכול בשעשוע לא מזיק, וגם העולם שצפה בסרטון קיבל את העניין בחיוך והבנה.

יכול מאד להיות שהתגובה הצה"לית פושרת למדי, ובכלל החיילים עשו דווקא שירות הסברתי מוצלח למדי למדינת ישראל? יכול להיות שהריקוד הספונטני (הוא לא ממש ספונטני, הם עבדו על העניין הזה וגם הציבו משהו שיצלם) גרם לאנשים בעולם להתנער מעט מהמחשבות השליליות שנדבקו לחיילים שלנו? למרות שהיו אנשים שקפצו בכעס (והרי לא משנה מה תעשה תמיד כמה אנשים יטענו שצה"ל לא בסדר), והעלו את הסרטון מחדש (אחרי שצה"ל עצמו, כנראה, דאג להוריד אותו) תחת הכותרת "קל לרקוד כשאתה הוא הכובש" או משהו שכזה, אבל בכל זאת, העולם נחשף לצד האנושי, המשעשע והשובב של חיילי צה"ל.

העידן החברתי המקושר הזה עוד יפתיע אותנו בסירטונים מהסוג הטוב (כמו זה) ומהסוג הרע. אני מאד מפחד מהסירטונים "הרעים" שעוד יגיעו, כי כמו שכתבתי, כל אחד יכול להעלות כל דבר ולא תמיד הוא מפעיל שיקול דעת הסברתי-מדיני. לפעמים, אותו גולש אפילו לא מפעיל שיקול דעת עצמי בסיסי ביותר ובעצם פוגע בעצמו ממש כשהוא מעלה סרטונים או תכנים בעייתים.

אינטרנט, הסברה, חיילי צה"ל, חיילים רוקדים, יוטיוב, מדינת ישראל, סירטונים, פייסבוק, רשתות חברתיות

מי שעוקב אחרי בפייסבוק, או בטוויטר, או בשניהם, או בכלל לא, בוודאי שם לב לעובדה שלאחרונה ("לאחרונה" זה מושג יפה. זה יכול להיות חצי שנה, חודש או שבועיים אבל זה תמיד נכנס במושג "לאחרונה" – כי מי באמת זוכר), אני מוצא את עצמי כותב עידכונים דווקא בפייסבוק ומזניח מעט את טוויטר. למה? האם זו מגמה שרק אני מפגין או שהרבה אנשים חולקים איתי התנהגות דומה? האם יש לזה סיבה הגיונית? והאם באמת תצליחו לשרוד את הפוסט הזה עד הסוף? בואו נבדוק.

שווה להתחיל בחידוד ההבדל בין הפייסבוק לטוויטר. רוב האנשים מבינים מהו הפייסבוק ו"מה עושים שם" אבל לא ממש מבינים מה זה בכלל טוויטר. גם כשאני מסביר (או, אם תרצו "מרצה", "מלמד", "משכיל", "מעשיר את הידע") לאנשים אחרים ומצייר להם "מה זה טוויטר" הם לא ממש מבינים את הרעיון עד הסוף.
אז אני אנסה שוב: טוויטר הוא כלי טקסטואלי לחלוטין, עד 140 תווים בלבד, או כמו שהוא מכונה "מיקרו בלוגינג", הוא לא נועד לשיתוף תמונות (למרות שיש שירותים צדדים שמאפשרים זאת כמו Twitpic) כמו גם שיתוף סרטונים. הוא נועד בסך הכול לעידכון קצר וקולע של "מה אני עושה עכשיו". בגלל שהוא מורכב מטקסט בלבד, הוא מאפשר למשתמשיו לעדכן דרכו גם באמצעים פשוטים יחסית כגון מכשיר סלולרי חלש וכבר ראינו שבזכות העובדה שהוא כל כך טקסטואלי ופשוט, הוא שימש את המורדים בהתקוממות האחרונה באירן.

אם נעמיד את קהילת הפייסבוק מול קהילת הטוויטר (שכמובן חופפת בגלל אנשים בעלי חשבונות בשתי הרשתות) נראה מאפיינים ברורים המבדילים בין הקהילות ומהם נוכל, אולי, לעמוד על ההבדלים בין הזירות החברתיות האלו. קהילת המשתמשים בפייסבוק גדולה בהרבה מקהילת המשתמשים בטוויטר, נתונים עדכניים מדברים על כך שלפייסבוק יש 474 מיליון חברים נכון להיום, לעמת זאת, לטוויטר יש כנראה הרבה פחות משתמשים, בסביבות המעל ה-80 מיליון, – אבל לא הצלחתי למצוא נתונים ברורים יותר (אשמח אם מישהו יעזור לי ויפנה אותי למקורות הנכונים).
בישראל, ההבדל הוא אפילו בולט יותר כלומר קהילת הטוויטר הישראלית היא קטנה בהרבה מקהילת הפייסבוק הישראלית שמונה, נכון להיום, כ- 3 מיליון חברים שזה כמעט חצי מדינה (אם כי מסך כל משתמשי הפייסבוק בעולם אנחנו רק 0.63%)

אפשר לראות שבעוד קהילת הפייסבוק מגוונת מאד, אל הטוויטר מתחברים דווקא אנשים מסוג מסויים כמו בלוגרים, אנשי מדיה חברתית, אנשי שיווק וארגונים עיסקיים. גם אופי השימוש בפועל יכול לעזור לנו לאבחן את הרשתות, בעוד הפייסבוק מאפשר לשמור על קשר עם בני משפחה (לי לדוגמה, יש קרוב משפחה מסויים שעונה בקביעות על סטאטוסים שאני מפרסם בפייסבוק, הוא נוהג ללעוג לי ולקוות שאלעג לו בחזרה. מה לעשות, משפחה לא בוחרים), מציאת חברים מן העבר וסתם "אנשים מהתעשייה". הטוויטר, לעמת זאת, מחבר אותך עם מעגלים אחרים לגמרי. לא תמצא שם חברים מהעבר וגם אם תנסה תתקשה מאד למצוא אותם, וזה בסדר כי זו לא המטרה של טוויטר, המטרה היא לעדכן, במהירות ובקלות מה אתה עושה או באיזו כתבה מצויינת נתקלת עכשיו (כמו למשל בפוסט הזה. בואו נתרגל – תפיצו את הפוסט הזה לכל החברים שלכם בטוויטר. הצלחתם? מעולה! כל הכבוד! תמיד האמנתי בקוראים של הבלוג הזה למרות שהם קוראים את הבלוג הזה).

לי אישית, כמו שטרחתי לציין יש חשבון גם בטוויטר וגם בפייסבוק, ולאחרונה, כמו שטרחתם לקרוא בתחילת הפוסט, אני מוצא עצמי מעדכן דווקא את החשבון שלי בפייסבוק. אם אני רוצה להיות אמיתי עם עצמי אני חושב שהסיבה האמיתית היא התחושה שהפייסבוק היא הזירה האמיתית בעוד הטוויטר הוא מגרש משחקים לאלו שמבקשים לעצמם תחושה של "לא להתערבב עם ההמון" או סתם להיות מיוחדים. אולי אני טועה, אבל זו התחושה שלי ואני מניח שיש לי עוד שותפים רבים לתחושה הזו.

אממ… עם הכתיבה מגיע התאבון – נראה לי שאחזור לעדכן גם שם.

facebook, Twitter, אינטרנט, טוויטר, ישראל, מספר משתמשים בטוויטר, מספר משתמשים בפייסבוק, פייסבוק, רשתות חברתיות

זה הסמל של תוכנת אי-מיול, או ככה לפחות טוען החבר-משתמש-האי-מיול שלי

יום שישי הוא יום נהדר. יש כמה סיבות לכך: קודם כל מדובר ביום שהוא חופשי עבורי ואני יכול לשבת ולכתוב בנחת את הטקסטים המשובחים האלו שמבלבלים אתכם כל פעם מחדש, מלבד זאת, ביום הזה כבר ברור לי שאני כבר נמצא בסוף השבוע – מצרך שהופך עבורי יותר ויותר חשוב כמו אוויר לנשימה (יום חמישי הוא עדיין לא סוף שבוע, עם כל הכבוד ליום חמישי), ואחרון אחרון חביב – יום שישי הוא היום היחידי בו אני יכול להנות ולהוציא את שני הילדים המקסימים שלי מהגן (מידי פעם אני מצליח להתחמק מהמטלה הזו).

זה היה אחד מימי השישי האלו שהלכתי להוציא את הילדים מהגן, כשחשבתי לעצמי שזה קטע מדהים שהילד שלך רואה אותך בדלת הכניסה לגן, מתרגש מאד ורץ לקראתך, מחבק אותך ומספר לך כמה הוא התגעגע אליך, ואז, חוזרים הביתה והכל נרגע – כאילו רגע המפגש המחודש הוא השיא ואז חוזרים לשגרה בה אתה הופך לדמות מובנת מאליה – עד למפגש הבא. מחשבות עמוקות, אני יודע.

בכל מקרה, אני מרים את הילדים על הידיים ויוצא החוצה מהגן בדרכי לרכב. תוך כדי הליכה אני מעיף מבט לעבר אחד מחלונות הגן ששייך לחדרה של מנהלת הגן ומבחין שהיא יושבת עם הגב כלפי חוץ ומסך המחשב שלה גלוי, אני מסתכל לשנייה על המסך ולהפתעתי הרבה, במקום לכתוב מייל באאוטלוק, לבנות טבלה באקסל או לכתוב מסמך בוורד היא… משתמשת בתוכנת אי-מיול! (אי-מיול, למי שלא מכיר היא תוכנת שיתוף קבצים לא חוקית) – אני אישית, כמובן, אינני משתמש בתוכנה שכזו, אבל יש לי חבר שכן והוא הראה לי פעם איך זה נראה.

אני נעצר במקום ועושה פרצוף מופתע (הגבות עולות למעלה הפה נפתח בצורה מטומטמת. כן, אני חייב להפסיק להיות כזה שקוף), אני מרשה לעצמי להביט שוב במסך ולוודא שאכן מדובר באי-מיול כי, כמו שטענתי קודם, אינני בקיא באיך בדיוק נראית התוכנה הזו – רק לחבר (אחד) שלי יש אותה. אני מנסה להרוויח עוד כמה שניות ולברר איזה סרט או משחק גברת מנהלת בדיוק בוחרת להוריד, אבל לצערי לא הצלחתי.

- מקווה לעדכן אתכם בפרטים מדוייקים יותר בפעם הבא…

אי-מיול, אינטרנט, גן, גננת, השפעות האינטרנט, טכנולוגיה, יום שישי, ילדים, מנהלת, תוכנת שיתוף

כחודש לפני כנס עורכי הדין השנתי שמתקיים אי שם באילת, פנו אליי החבר'ה של דה מרקר וביקשו שנפעל יחד למען פרוייקט משפטי אינטרנטי מיוחד. עיקר רעיון הפרוייקט הוא לקחת את 15 הפירמות הגדולות של עורכי הדין בארץ ולסקר את אתר האינטרנט שלהם ולבדוק האם הוא ברור, שימושי, מעוצב בצורה מכובדת וכו',
בעזרתו של יוני שיינין, מעצב גראפי, ישבנו וחפרנו לעומק כל אתר ואתר, תוצאות הבדיקה היו מעט מאכזבות, מצאנו שרוב האתרים היו מוזנחים, לא רציניים ולא מעודכנים (קשה לי להגיד שהייתי ממש מופתע).

בכל מקרה, אם בא לכם לקרוא:

הסקירה באתר דה מרקר

מתוך עיתון דה מרקר דף 1

מתוך עיתון דה מרקר דף 2

מתוך עיתון דה מרקר דף 3

Law, The Marker, אינטרנט, אתרי עורכי דין, דה מרקר, משפט, סקירת אתרים, פירמה משפטית

באחד הספרים המאובקים הללו, אי שם בספריית האוניברסיטה, נמצא המחקר על הבלוג שלי

אני לא מרבה לכתוב או להזכיר את העולם האקדמי בבלוג הזה, אני זוכר פעם אחת שהזכרתי את האקדמיה בהקשר מזלזל על קורס בו הוצגו נתונים לא עדכניים בעליל על עולם המכשירים הסלולרים, ועוד איזכור אחד תחת "אודות" שם עדכנתי לא מזמן שהשנה, בעז"ה, אני אתחיל את לימודי לתואר השני במנהל עסקים (מגמת שיווק, אם זה מעניין מישהו).
חוץ מזה, עד לרגע זה באמת שלא התעסקתי עם עולם האקדמיה בבלוג.

– ובכן, מסתבר שהם התעסקו איתי (אווו.. תודו שזה נשמע דרמטי).

לפני כשנה וחצי פנתה אליי גולשת נחמדה בשם אודליה וסיפרה לי שבמסגרת עבודתה בקורס "הפסיכולוגיה של האינטרנט" בתואר השני שלה, היא בחרה לעשות את עבודת המחקר האקדמית שלה על הבלוג שלי. האם לקחתי את זה כמחמאה, אתם בטח שואלים את עצמכם, לא יודע אני אענה לעצמכם, אני חושב שזה הרגיש לי קצת כמו להיות אוגר שרץ על גלגלת ומישהו מתבונן בו ואוסף נתונים.
סתם, סתם, האמת שזה החמיא לי ואפילו הפתיע אותי שהבלוג שלי (ובלוגים בכלל) הפכו להיות מטרה לעבודות אקדמאיות. כמובן שעניתי על שאלות שהיו לה, ובגדול, לא הייתי צריך לעשות שום דבר מעבר לזה, רק להמשיך ולכתוב בבלוג.

אם אני לא טועה, הציון שקיבלה אודליה על העבודה שלה היה 95 וכמובן שמאד שמחתי עבורה. אם מישהו מתעניין בעבודה של אודליה ורוצה שאשלח לו אותה להתרשמות שיצור איתי קשר, העבודה הזו בהחלט מעניינת. ולא, לא רק בגלל שזה על הבלוג הזה.

ובכל זאת, בשביל הטעימה, הנה חלק קטן שאני מצטט מתוך העבודה, מהפרק "פרופיל כותב הבלוג" (כל-כך מוזר לקרוא ניתוח על עצמך) :

"מורד מציג את עצמו בקצרה. אינו כותב מהו גילו, ומציג את עצמו כ"בודק תוכנה ושימושיות בעבודה, ושוטף כלים בבית". התמונה שהוא מציג בחלק זה היא קריקטורה של בחור צעיר, הוא מפרט את עיסוקיו הנוספים המקצועיים ובזה תם חלק ההצגה העצמית. הבלוג של מורד בנוי על פלטפורמה שנקראת blogli, המאפשרת גמישות מרבית ובחירה של רכיבים אותם הקורא יכול לארגן לפי העדפותיו, או להסירם כליל מהתצוגה. מורד בחר למקם תמונה שלו ושל בנו באופן קבוע, בראש עמוד הבית. והוסיף לתמונה טקסט: "יום אחד, בן, כל הבלוג הזה יהיה שלך". – " אחחח !! למה אתה דורס אותי עם הבימבה שלך ?!?".

כדי למצוא חומר אישי נוסף על מורד, חיפשתי בין הפוסטים השונים. הוא נשוי, יש לו בן אחד בן שנתיים וחצי, והוא כותב בלוג בגלל "התהילה" לפי דבריו באחד מהפוסטים, בו הביא תוצאות סקר העוסק בסיבות לכך שאנשים כותבים בלוגים.

הוא אוהב את ספיידרמן, ומשרת במילואים. שונא להחליף חיתולים, ומתעצבן ממתקני משחק לילדים שאינם שימושיים, אספן כפייתי של אריזות מוצרים שהוא אוהב. צ'וטטתי איתו ולמדתי שהוא בן 27, אך אינני יודעת פרטים נוספים על חבריו או משפחתו. חוש ההומור שלו מאוד מפותח, מתוחכם ומתאים במיוחד למי שמתמצא בשפה המיחשובית-אינטרנטית-תכנותית. דוגמא אחת (שהבנתי, לא את כל הבדיחות הצלחתי להבין):

Save as  = (עז)  הבאתי את הדוגמא לבדיחה הזו לא במקרה. הכתיבה של מורד מיועדת למי שמבין בשימושיות, באינטרנט, נגישות ונושאים נוספים שקשורים לעולם הממוחשב. אורח מזדמן יתקשה להבין חלק מהפוסטים. בחירה זו מצמצמת את קהל הקוראים של הבלוג במידה משמעותית, וזוהי בחירה מודעת של מורד, שיודע וודאי שהתעבורה בבלוג שלו תישאר, כנראה יציבה לאורך זמן, ולא תגדל."

אני רוצה לסיים בציטוט חוזר של פיסקה קריטית מתוך הפרק: "…חוש ההומור שלו מאוד מפותח", רבותי, יש לי הוכחה ותמיכה אקדמית שאני אדם מצחיק, אני לא צריך יותר מזה.

אוניברסיטה, אינטרנט, אקדמיה, בלוג, מורד שטרן, מחקר, עבודה אקדמית, פרופיל כותב הבלוג, תואר שני

טכנולוגיה ישנה להעברת דואר. הדבר הבא, באחריות, - יונת דואר

לאחרונה, אני נתקל שוב ושוב בהערות כגון "מורד, הבטחת לנו טיפים לכתיבת מייל לשבת!" או "מורד, תעשה לי טיפים לכתיבת מייל!", ההערות הללו הן חלק ממיילים שמעולם לא קיבלתי, ועם זאת, הם מאד מדרבנים אותי להשקיע חמש דקות ולכתוב עבורכם, ועבור הנמענים המסכנים שלכם, כמה נקודות חשובות שכדאי מאד לשים לב אליהן לפני ששולחים דואר אלקטרוני. בנוסף, כך זכור לי, הבטחתי בפוסט "העתיד שייך לבעלי כוח תקשורתי" לשתף אתכם בנקודות שנראות לי קריטיות בכל הנוגע להתנהלות הנוכחות שלנו באינטרנט ומיילים תופסים מקום מכובד בהתנהלות הזו.

הטיפים שאני כותב הם מאד כלליים. בפועל, אפשר להבדיל בין סוגים שונים של מיילים, כך למשל יש מייל שתשלחו לאדם שאינכם מכירים אבל רוצים ליצור איתו קשר ראשוני, יש מייל לידיד ותיק ויש מייל לנציג שירות לקוחות, לכל סוג מייל יש את הניסוח והכללים שלו. בטיפים הבאים אני אתייחס לנקודות שמשותפות לכל המקרים והתייחסות למקרים ספציפיים תבוא בפוסט אחר. אז נתחיל:

1. מה אתם רוצים בעצם? כמו בכל דבר שאתם עושים, כדאי לשאול את עצמכם "מה המטרה של המייל". אם זה סתם בשביל לבלבל את המוח (וזה דבר לגיטימי. אני אישית עושה את זה לא מעט), אולי באמת אין לכם יותר מידי על מה לחשוב, אבל אם זה במטרה להעביר מסר (וזו ה-מטרה של דואר אלקטרוני), אז כדאי מאד שאתם עצמכם תהיו סגורים לגמרי על הרעיון שאתם רוצים להעביר, ושתבטאו אותו בצורה ברורה וממוקדת בכתיבה שלכם. אם לא הצלחתם להעביר את המסר שלכם אז נכשלתם וסביר להניח שלא תקבלו תגובה על המייל ששלחתם.

2. ניסוח והבעה: אתה לא יכול להיעזר בידיים שלך ולנופף אותם לכל עבר בשביל לעזור לך לבטא את הרעיונות שלך, אתה גם לא יכול לשלוח את הפרצוף היפה שלך בשביל להראות שאתה כועס או צוחק, יש לך רק טקסט ובעזרתו, ורק בעזרתו, אתה אמור להעביר את הרעיונות והרגשות שלך – אז תהיה ברור בכתיבה הטקסטואלית שלך ותתאמן על זה אם צריך. מומלץ מידי פעם גם להשתמש בסימנים מוכרים כגון ":)" שמצליחים להעביר רגש וגם נותנים קצת "חיים" לטקסט.

3. זמן: אנשים לא אוהבים לקרוא סיפורים ארוכים ומיותרים, אם הם באמת אוהבים לקרוא דברים שכאלו הם נכנסים לבלוג שלי. קצרו את הטקסט של המייל שלכם למינימום ההכרחי בשביל להעביר את הרעיון שאתם רוצים להעביר. מייל ארוך מידי מייגע את הקורא גורם לו לרפרף על הטקסט ובכך אתם מסתכנים שנקודות מסוימות יאבדו בדרך, מייל קצר מידי מראה שלא ממש השקעתם מחשבה בכתיבה המייל וזה יכול להעליב את האדם שיקבל את הדואר שלך.

4. נגיעה אישית:  אתם לא רובוט וגם הנמען לא רובוט, תשקיעו מחשבה בהתייחסות אישית, תוסיפו את השם של הנמען (ושלא תעזו לטעות באיות), תאחלו לו שיהיה לו "שבוע טוב" אם שלחתם מייל בתחילת השבוע, "סוף שבוע נעים" או "שבת שלום" אם שלחתם את המייל בסוף השבוע ו-"תחזיק מעמד" אם זה בסביבות יום שלישי.
אם אתם באמת מכירים את האדם שמהצד השני של המסך, נחמד יהיה אם גם תשאלו אותו לשלומו או אפילו תראו לו שאתם זוכרים עליו פרטים שונים (לא. "שמעתי שלגרושתך הולך מצוין, היא בדיוק קודמה בעבודה בנוסף לחבר חדש שמחזיק בבנק אישי משל עצמו" זה לא משפט חכם לכתוב, למרות הידע הרב שאתם מפגינים).

5. סיום המייל:  חשוב לחתום בסוף המייל את שמכם, זה מראה על רצינות ולקיחת אחריות על הכתוב. כמו כן, ברוב המקרים אנחנו קוראים מיילים וממשיכים הלאה, בעוד הטיפול במייל נשאר למועד מאוחר יותר, אז טוב יהיה גם לחתום את שמכם במטרה לעזור לנמען לחפש את המייל שלכם בתיבת הדואר שלו אחר כך  (נעים להכיר, מורד שטרן מומחה SEO בחיפוש מיילים בגימייל).

6. שלח / SEND: אסור להיות עם יד קלה על ההדק, חשוב לזכור שעל כפתור "שלח" אפשר ללחוץ רק פעם אחת ולאחר מכן הכול אבוד (החוכמולוגים פה יגידו "אבל קראתי פעם שכן אפשר" – לא, אי אפשר, הנה, תקראו את הכתבה הבאה: לבטל מייל שנשלח). לכן, שבו בנחת ותקראו עוד פעם ועוד פעם את מה שכתבתם , שימו לב שוב לניסוח, לשגיאות הכתיב ולכתובת הנמען, השקעה של 15 שניות במעבר חוזר על המייל שעומד להישלח יכולה לחסוך לכם הרבה זמן של כאב ראש והתנצלויות בעתיד.

אחרי שקראתם כל-כך הרבה טיפים (כולה 6, אני ממש עושה עם הפוסט הזה חסד) על פעולה שאמורה להיות יחסית פשוטה, אתם בטח תופסים את הראש ואומרים יאאלה, עדיף כבר לעבור ליונת דואר! ובכן, אתם צודקים לגמרי, אם אתם שואלים אותי, אז הטכנולוגיה הולכת בדיוק לכיוון הזה, כמה פעמים שמעתם את המושג "ביוטכנולוגיה", הא?, הנה לכם שילוב של ביולוגיה וטכנולוגיה שמקדים את זמנו – יונת דואר. בטיפים הבאים אני אלמד אתכם איך מתחזקים יונת דואר, שומרים עליה מיוני ספאם ואיך, למרות שהנמען ביצע עבודות להרחקת יונים, – הדואר שלכם יגיע ליעדו.
תאמינו לי, זה הדבר החם הבא.

אינטרנט, דואר אלקטרוני, טיפים, טיפים לכתיבת מייל, טקסט, יונת דואר, מייל, נוכחות אינטרנטית