Usability Talking

בלוג טכנולוגי על עולם האינטרנט, החדשנות, הקהילות הסטארטאפים והיזמות

Archive for מרץ 2010

מכירים את זה שאתם מקליטים את עצמכם, למשל לתיבה הקולית שלכם (מישהו עוד משתמש בזה?), ואז עושים פליי ושומעים את עצמכם? רוב האנשים מדווחים שפעילות כזו היא לא כל-כך נעימה ואפילו קצת מוזרה. ובכן, זה מה שהיה לי כשצפיתי בסרטון שמסקר את פגישת הבלוגרים המשתתפים בפרוייקט "קרםדלה" שהעלו בזק בינלאומי.

יש בלוגרים שמצלמים את עצמם, מעלים את הוידאו ליוטיוב ואז מכניסים אותו לבלוג שלהם בתור, מה שנקרא, וידאו בלוג. לא פעם הרהרתי ביני לבין עצמי בלעשות משהו שכזה, אבל, כך הסקתי ביני לבין עצמי, אני זקוק למקלדת בשביל להתפלפל עם קוראי, לחדד את מסריי, לחרוז מילים, לשזור ניבים, לנסוך ערפל טקסטואלי ולהגיע אל הרבדים העמוקים ביותר של הרעיונות שלי. זה לא יעבוד בוידאו. זה שיטחי מידי ואנשים רק יתרכזו בפניי היפות.

האמת שלא זכרתי שהצטלמתי ודיברתי בכנס הזה, אני לא כזה. אולי שמו לי משהו במשקה. כשאני חושב על זה, באמת היה טעם מוזר לקולה.

, , , , ,

קריעת ים סוף מודרנית

"הגי.פי.אס טוען בתוקף שצריך לקחת פה ימינה. אני חושב שאמשיך ישר בכל זאת"

אין דבר יותר מאוס מברכת 'חג שמח' שמקבלים כאשר ניחוח "קופי פייסט" חזק עולה ממנה. זה יכול להיות במייל, בפייסבוק, בטוויטר או בס.מ.ס, זה ממש לא משנה. במקרים כאלו אתה אומר לעצמך שעדיף היה לא לקבל שום דבר, אם לא היה חשוב לו, או לה, לשבת ולכתוב משהו עם נימה אישית ככה שתראה שהוא התכוון אליך ממש, עדיף היה שלא היה שולח 'חג שמח' בכלל. ושייחנק עם המצות.

אני, בניגוד לאחרים, מבין את האכזבה בקבלת חג-שמח-קופי-פייסט. לכן, בפרץ התייחסות הממוקדת בך, ובך בלבד, החלטתי להקדיש לך פוסט ולמסור לך, באופן אישי: "חג שמח".

אתה בוודאי שואל את עצמך "הוא באמת מתייחס אלי כרגע?",

"בוודאי שאני מתייחס אליך, זה כל הרעיון נגד חג-שמח-קופי-פייסט", אני עונה לך על גבי הבלוג שלי.

"איך יכול להיות שכיוונת את האיחול דווקא אליי?" אתה בוודאי שוב תוהה,

"כי חשוב היה לי למסור לך חג שמח בצורה אישית".

"אבל איך ידעת שדווקא אני אכנס לבלוג שלך ודווקא אני אקרא את האיחול שלך לחג שמח עבורי"

"כי אני מכיר אותך. הכי טוב בעולם".

"זה נורא יפה מצדך, אתה אדם טוב ואיכפתי".

"אומרים לי את זה הרבה, אבל זה באמת בסך-הכול המינימום שאני יכול לעשות עבורך".

"ובכל זאת, משהו לא מסתדר לי. הרי הרבה אנשים יקראו את הפוסט הזה וכולם יחשבו שזה מיועד אליהם".

"אני סומך על כך שאתה תבין שכיוונתי את זה אליך" (הייתי טוען שזו הגאונות בדבר, אבל זה הרי מיועד לאדם ספציפי, לא?)

"מרשים! למיטב ידיעתי מעולם לא נעשה דבר כזה מעולם, זה גאוני".

"תודה רבה, והכי חשוב- שיהיה לך חג שמח".

(הכתיבה בלשון זכר נעשתה מטעמי נוחות בלבד, אין לראות בכך שהפוסט לא מכוון אליך אישית אם את, במקרה, קורא ממין נקבה)

, , , ,

ipad vs matsa

לא מאד מקורי, אני יודע

זה התחיל אי שם לפני כשנתיים, כשחכמולוג אחד לקח תמונה של אייפון ואבן וערך השוואה שיטחית ומטופשת ביניהם. הוא לקח את כל התכונות שחסרות באייפון (מולטי טאסקינג, הודעות מולטימדיה, ועוד ועוד), והראה איך אבן שנוצרה הרבה לפני הספירה, מתוחכמת לא פחות מהאייפון שנוצר בשיא הטכנולוגיה העכשיוית. חה. חה. חה.

היום, אני גאה להציג בפניכם את הגירסה שלי לבדיחה הזו. אני ממש נרגש, מאושר ומרגיש כמו איש רנסאנס שמסיר את הלוט מעל לפסל המדהים שפיסל במו ידיו. העתקתי את הרעיון ממש בכוחות עצמי ונתתי לו מעט גוון ישראלי לכבוד חג הפסח. אתם יכולים לפרגן.

דרך אגב, למי שלא הבין מהתמונה הנ"ל: Horseradish זה חזרת, או כמו שאנחנו, האשכנזים האורגינלים, קוראים לו: "חריין", ובאמת שאין דבר טעים יותר ממצה עם חריין. וב- Shmura הכוונה היא למצה שלא באה במגע עם מים מרגע הקצירה של החיטה (מצה מהודרת יותר).

חג שמח!  🙂

, , , ,

ספרים מומלצים

השלל מהגיחה האחרונה לחנות הספרים

הודעתם המתוקשרת של סטימצקי וניופאן על ההשקה קרובה של קורא דיגיטלי בישראל חדש עוררה בי אי-נחת. נכון, היה ברור שהיום הזה יגיע, נכון, גם אני שייך לאותם אוהבי טכנולוגיה בגרוש שמוכנים לאמץ כל קישקוש במידה ויש לו מסך מגע, ונכון, נראה, שבסופו של דבר, המכשיר הזה, לא משנה אם זה יהיה קורא מהסוג של האייפד או מזה של הקינדל (על כל ההבדלים הטכנולוגיים ביניהם), יכבוש את השוק ויחסל את ספרי הנייר. אני לא יודע להסביר את זה לגמרי, אבל מקוננת (אוווו, יפה מורד, איזו מילה מפוצצת) בי הרגשה לא נעימה, כאילו המין האנושי כולו תוקע סכין בלב הספרים כולם, ועוד אחר כך מסובב אותו.

ביום שישי האחרון ביקרתי עם אישתי בחנות הספרים האהובה עלינו. אני יכול להסתובב שם שעות, בעוד אישתי מגיעה מוכנה עם ידיעה ברורה של מה היא הולכת לקנות (אני ספונטני), אני מסתובב בכל החנות בזמן שהיא נמצאת רק באיזור של הספרים החדשים (אני יודע להעריך ספרות עתיקה). בסוף, אנחנו יוצאים עם ערימה מכובדת של ספרים שבוודאי גורמת לנחת רוח לבעלים של החנות, אם לא לבעלי הרשת כולה.

כשאני חושב על עצמי (וזה קורה לעיתים קרובות. אולי קרובות מידי) אחד הדברים שעולים לי בהקשר לספרים זה חווית הקנייה, אותו רגש-חמקמק-לתיאור של הכיף בבחירת הספר, הכיף בהתחלה של ספר חדש, הכיף בסיומו של הספר ואז הכיף בהצגתו בספריה הענקית שלנו בבית. כמו גביע, רק בלי להזיע.

סטיב גובס ומדף הספרים שלו באייפד. טוב, אולי לא צריך לקרוא יותר מידי ספרים בשביל להצליח בחיים

בקוראים הדיגיטלים ששועטים לקראתנו החוויה הזו תטשטש: חיפוש הספר יהיה על ידי הנפת אצבע או הקלקה על פיקסלים שירצדו על מסך שינסה לחקות, בצורה קרה, חנות ספרים. לא יהיו מוכרנים, לא יהיו סימניות עם ציורים שמקבלים במתנה (האמת, שתמיד כשאני מבקש סימניות אומרים לי "אוי, בדיוק עכשיו נגמרו לנו". אני שונא את זה). גם לא יהיו ספרים לשים לתצוגה בספרייה הביתית.

אמממ, הקוראים הדיגיטליים אולי יצליחו, אבל נראה לי שאנחנו נפסיד.

, ,

משחק הפייסבוק פארם וויל

לפני כשמונה חודשים הצטרפנו כמשפחה מארחת לפרוייקט הממשלתי-צבאי "פרוייקט נתיב". מטרת הפרוייקט היא לתת מענה לחיילים המעוניינים להתגייר: ללמד אותם יהדות ומצוות, לחשוף אותם לאורח החיים היהודי-דתי (לעשות שבת במשפחה דתית), ובמידה והתהליך מסתיים בהצלחה – לקבל אישור של בית הדין הרבני לגיור מלא.

בשבת האחרונה, אירחנו, בפעם השנייה, את אחד מחיילי "נתיב". אני מציין בפעם השנייה, כי הבחור, כנראה, לא התייאש כשהוא בילה במחיצתי את השבת הראשונה. אני מאמין שבית הדין ייתן לזה משקל רב.
הפעם, החייל הגיע אלינו כשעה וחצי לפני שבת, זמן לא כל כך נוח כי יש המון סידורים ובלאגן עד שמכניסים את השבת (מי שדתי בוודאי מכיר את הלחץ הזה) …

המשך…

, ,

מהר מהר, לפני שייגמר – שימו לב לכתבה "50 הטעויות החמורות ביותר שתוכלו לעשות בזמן ראיון עבודה" שמתפרסמת עכשיו בכלכליסט. היא דומה באופן חשוד ומזעזע לכתבה שהתפרסמה ב- yahoo.

אם נפסיק רגע להיות קטנוניים, חוץ מעניין הקופי-פייסט הנוראי (בלי לתת קרדיט), נעשתה פה עבודת תרגום מצויינת.

טיפים למועמד לעבודה

הכתבה ב"כלכליסט". יופי של תמונה בהחלט מעלה אסוציאציה של ראיון עבודה.

הכתבה המקורית. Yahoo

הכתבה המקורית. Yahoo

ותודה ל"פריצ'ר" על תשומת הלב וההפניה.

, ,

ג'ורג' קלוני

אדם בחליפה. התמונה נועדה להדגיש את הכתוב אך בעיקר למשוך תנועה נשית לבלוג

פעם, לפני שנים רבות מאד, עוד כשהייתי ילד קטן שכתב לעצמו "לייק" על הסיכומים במחברת ולא ממש הבין שהוא יכול לפתח את זה לרשת חברתית עצומה בשם "פייסבוק" ובכך לגרוף לעצמו הון תועפות (הילד הזה כבר התגבר על זה. לעזאזל איתך, מארק!), לא היה קיים אותו יקום בשם "אינטרנט".

בתקופה ההיא, כך שמעתי סיפורים – עסקים, יחסים, פנאי וכל מה שמצריך אינטראקציה בין בני אדם היה מתרחש בפגישות פיזיות, פנים אל פנים. היום, ברור לגמרי שאת כל הנ"ל לא תמיד עושים פנים אל פנים. ההתקשרויות בין בני האדם, בכל מגוון קשת הפעילויות הפכו להיות גם, ולפעמים בעיקר, מקלדת אל מקלדת.

תסכימו איתי שאם בתקופה ההיא, אם הסיפורים אכן נכונים, הפגישות היו מחוץ למחשב, ב"עולם האמיתי" (מה זה?), הכוח והשליטה במפגשים הללו היה נוטים בצורה טיבעית וברורה לאדם הגבוה יותר, החזק יותר והסמכותי יותר. הגיוני שבפגישה פיזית האלמנטים של השליטה בה – יהיו פיזיים.
היו מספר טיפים לבנייה של עוצמה ושליטה במפגשים מהסוג הזה: חליפה נכונה, טון דיבור נכון, ניחוח יוקרתי וכו' וכו'. חלק מהדברים היו מחוץ לשליטת האדם (גובה למשל), בעוד השאר היו עניין של אימון ותשומת לב.

אם היום, רוב ההתקשרויות שלנו הפכו להיות אינטרנטיות, נשאלת השאלה המעניינת: למי עכשיו עובר הכוח? שאלה טובה! (תודה), הרשו לי לענות לעצמי תשובה מצויינת. אני מאמין שבתקופה בה האינטרנט מהווה את זירת המפגשים שלנו, ונראה שמגמה זו תלך ותתעצם, החזקים מביננו יהיו אלו שיידעו לבטא את עצמם בצורה הטובה ביותר. בעולם בו טקסט יכול להישלח אלפי קילומטרים במהירות האור לכל מקום בעולם, מי שמסוגל יהיה להביע את עצמו ואת רעיונותיו בצורה הקצרה, הברורה, והמעניינת ביותר ממילא יהיה בעל כוח רב יותר.
סימני הכוח לא יהיו הבגד הנכון או הקול הסמכותי, אלא הניסוח הנכון של רעיונות. אני יכול ללבוש חליפה מאד מרשימה אבל ניסוח עילג ועלוב אחד וחליפת הארמני המעיקה הזו שאני לובש בזה הרגע מול המחשב, בבית, בשעה 21:45 בלילה, לא שווה כלום.

בפוסטים עתידיים אני אנסה לאסוף מגוון טיפים שיישום נכון שלהם אמור, לכאורה, להפוך אותנו לחזקים יותר בנוכחות האינטרנטית ההולכת ומתעצמת. אני אתחיל אי שם בטיפים לכתיבת מיילים בצורה נכונה ובונה ואמשיך בדברים נוספים כמו שימוש נכון בכלים הידועים טוויטר ופייסבוק להעברת המסר שלכם בצורה יעילה יותר. תישארו, נראה לי שהכיוון הזה יהיה מעניין מאד.

, , , , , , , , ,

דיסק און קי

זה לא כמו לזכות בפיס אבל בשביל ההרגשה אסתובב קצת עם שקית על הראש

1. השבוע קיבלתי התראה מדואר ישראל על כך שמחכה לי חבילה שנשלחה עבורי (תגידו, גם אתם שמתם לב שאני מתחיל הרבה פעמים את הפוסטים שלי ב"השבוע" ואז מספר את הסיפור? אני חושב שזה מעיד על כתיבה יוצרת ירודה למדי), יום שישי זה היום החופשי היחיד שלי אז ניגשתי היום לקחת את החבילה.
מי זה כבר יכול להיות? חשבתי לעצמי, רגע… לפני שבועיים היה בלאגן גדול עם חבילות נפץ שנשלחו בדואר! מה, יכול להיות שאני מעצבן כל-כך הרבה אנשים עם הבלוג הזה? ואם כן, והם החליטו שהם רוצים לכסח אותי, למה הם עושים את זה באמצעות חבילת נפץ? זה כל-כך חסר השראה.

על החבילה שחיכתה לי היה הלוגו של "בזק בינלאומי". שוב עלו בי מחשבות, יכול להיות שנמאס לבזק בינלאומי לארח אותי בפרוייקט הבלוגרים שלהם "קרםדלה"?, אבל כמו שטענתי קודם, חבילות נפץ זה כל-כך עלוב בשביל להיפתר מבן אדם. (אתה לא מצחיק מורד, אתה גם חוזר על אותו טיעון כביכול מצחיק פעמיים, וזה, באמת עלוב)

במעטה חיכה לי דיסק און קי בצורת התוכי. לפני כשבועיים בערך חשבון הטוויטר של בזק בינלאומי פירסם "חמשת הראשונים שיגיבו להודעה הזו יקבלו דיסק און קי בצורת התוכי", אז הגבתי. מסתבר שזכיתי.

2. השנה אני מתכוון להתחיל את התואר השני שלי במנהל עסקים. אני מאד מתרגש והכול, באמת, אבל משהו חסר בנשמה. אל תצחקו עליי, בסדר? אבל אני כשאני מדמיין את עצמי חוזר לכיתה ויושב שם ומסכם את השיעור (אני מהמסכמים. אלו שאתם תמיד לוקחים להם) ועושה את זה באמצעות טכנולוגיה של דף ועט, זה לא מרגיש נכון. אני צריך אייפד, אני לא צוחק, אני ממש צריך את זה.

3. סרטים של גיבורי על אהובים עליי במיוחד. הם ליוו אותי לאורך הילדות שלי (שעדיין מתארכת לה קצת מעבר לגיל הנורמאלי), והמינימום שאני יכול להחזיר להם זה לראות את הסרט שלהם (מי שקורא את הבלוג הזה יותר מידי מצפה עכשיו לבדיחה שגם לי יש כוחות על. ובכן, אני לא מתכוון לעשות את זה. זו לא בדיחה).

את הסרט איירון מן הראשון לא התלהבתי לשבת ולצפות. בניגוד לספיידרמן, לבטמן ולאקס מן, לא יצא לי להכיר את הגיבור הזה ולא היו לי שום ציפיות ממנו. עד שראיתי את הסרט.
רוברט דאוני ג'וניור הוא שחקן אדיר והוא מפיח רוח חיים מדהימה בדמות הזו. בניגוד למשל, לטובי מגוויר החלול שמגלם את ספיידרמן בצורה שטוחה ואפורה למדי, דאוני מביא גישה צינית וקלילה שכיף מאד להתחבר עליה. אני ממתין בקוצר רוח לסרט.

, , , ,

שעון יוקרתי

השעון החדש. יחליף בגבורה את הסווצ'ש הישן שלי

השנה, לכבוד יום הולדתי, קנתה לי אישתי היקרה שעון חדש, שעון אנאלוגי מרשים ויפה במיוחד לטעמי (וגם לטעמכם, פרגנו!). השעון, שאיננו זול (אינני יודע עד כמה הוא "איננו זול". לפעמים אתה פשוט מעדיף לא לדעת), הפתיע אותי בסוף החודש שעבר כששמתי לב שהוא לא מעדכן את תאריך הימים בחזרה ל-1 אחרי ה-28 בפברואר (החודש הקצר בלוח השנה הלועזי).

החלטתי לחקור את העניין אז נעלתי את נעליי, סידרתי את כיפתי, ענדתי את שעוני החדש על היד ולקחתי את עצמי לחנות השעונים:

"שלום" אמרתי לאחת המוכרות בחנות. מורד שטרן, מומחה לניהול משא ומתן ויחסי אנוש.

"שלום" ענתה המוכרת.

"אשתי קנתה לי את השעון הזה במתנה לכבוד יום ההולדת שלי" שלחתי את ידי השמאלית קדימה אל מול פרצופה של המוכרת.

"אוקי, איך אוכל לעזור לך?".

"שעון יפה, נכון?".

"מאד יפה".

"תודה".

"בבקשה, איך אוכל לעזור לך, אדוני?"

"כן, אוקי, אז ככה, חודש שעבר היה פברואר, נכון?" נתתי בה מבט חשדני ללא שום סיבה, דרך נהדרת לנכס לעצמכם סמכותיות בלתי מעורערת.

"נכון".

"מה שיפה, או עצוב, בחודש פברואר, תלוי כל אחד מנקודת מבטו, הוא העובדה שהוא חודש קצר, עם עשרים ושמונה ימים בלבד"

"כן…"

"השעון שלי המשיך להציג את תאריך הימים עד ל-31 ! "

"אני מבינה. תראה…"

"אני יכול לגלות לך סוד?" התפרצתי לדבריה. טיימינג-איז-אווריט'ינג.

"סוד?"

"כן. אני לא באמת צריך את תצוגת התאריכים בשעון הזה, יש לי כוחות"

"כוחות?!"

"שששש… כן, כוחות" לחשתי, "יש לי מגוון רחב של כוחות, אחד מהם הוא היכולת לדעת מה התאריך מבלי לראות מה התאריך. כוחות נוספים, אם אנחנו כבר מדברים על זה, הם החלמה תמידית ממחלות ופציעות ושמיעת צעדים והתאמתם לאנשים ולנעליים שלהם"

"מרשים מאד. אדוני, אני לא בטוחה שיש לי את ההסמכה, אמממ…, המקצועית, לעזור לך עם הכוחות שלך, אבל אני בכל זאת אשאל שוב, יש משהו שאני יכולה לעזור לך עם השעון?"

"כן! אני רוצה שהוא יראה לי את התאריך הנכון כשהחודש נגמר, גם אם הוא ארוך וגם אם הוא קצר! מה מסובך פה?"

"זה לא יקרה. כל השעונים האנאלוגים, גם היוקרתיים ביותר, לא יכולים לכוון בעצמם את התאריך בהתאם לחודש".

"באמת?!"

"באמת".

"אז מה אני אעשה?"

"או שתשתמש בכוחות שלך או שפשוט תדאג לכוון אותו מחדש כל חודש"

"עם כוח גדול באה אחריות גדולה, את יודעת"

"בהחלט. על השעון הזה יש לך אחריות לשלוש שנים, אדוני"

"תודה…"

בקיצור, שעון אנאלוגי לא יודע לכוון בעצמו את היום לפי החודש. מדובר שערוריה או שזה רק אני שמצאתי את עצמי מופתע?

נ.ב: על השעון הישן שלי כבר כתבתי פוסט ואתם מוזמנים לקרוא גם אותו, אם יש לכם זמן. גדול! הבנתם? "אם יש לכם זמן" בהקשר לפוסט על שעון, הא!

, , , , , ,

טיפים להצגת מצגת

קודם כל הרשו לי להתנצל על הכותרת המפוצצת מידי. בסך הכול ניסיתי למשוך את תשומת ליבכם בדיוק כמו שאני עצמי המלצתי לעשות בפוסט "גם האחים גרים היו רוצים להיות בלוגרים", סעיף 7 (לפחות מישהו מקשיב לי, גם אם זה אני עצמי).
לפני כחודש בערך, הצגתי במקום העבודה שלי את המצגת "אינטרנט, טכנולוגיה ושאר ירקות". לעניות דעתי, מלבד השם המדהים שמצאתי למצגת והתכנים המעניינים שדיברתי עליהם, היא הועברה בצורה טובה ועניינית (אמנם אומרים ש"אין הנחתום מעיד על עיסתו", אבל אינני נחתום ואנני מעיד על עיסה).
אני חושב שאספתי כמה לקחים, מסקנות ותובנות על הדרך. אחלוק אותם אתכם…

המשך…

, , , , , , , , ,

Older posts >>

Theme Design by devolux.org