Usability Talking

בלוג טכנולוגי על עולם האינטרנט, החדשנות, הקהילות הסטארטאפים והיזמות

Archive for אוקטובר 2009

כתיבת בלוג

נפתח בשיר שכתבתי לגמרי לבד:

מזל-טוב מזל-טוב תודה-תודה, הבלוג בן שנתיים איזו חגיגה,

שנתיים של כתיבה באיכות ירודה, אם זה היה מוצר היה כתוב עליו "מייד אין ציינה" (במילרע),

טכנולוגיה, אינטרנט, והמון טקסט על אפל, החוצפנים לא נתנו לי אפילו אייפוד שאפל. (חרוזים זה לא הצד החזק שלי, אבל אני באמת משתדל)

מנסה בשבוע לעדכן לפחות 3 פעמים, אבל זה קשה יש גם 1 אישה ו-2 ילדים…

סוף. [מחיאות כפיים שלכם. אני כורע לקהל ומנגב דמעה מזויפת]

מתנה לבלוג

נמשיך בחלוקת מתנות לבלוג:

מתנה ראשונה: הבלוג הזה נבחר לאחד מחמשת הבלוגים הכי טובים בארץ שעוסקים באינטרנט וטכנולוגיה על פי אתר מאקו. וזה מרגש.

מתנה שנייה: הבלוג הזה עומד לעזוב את בלוגלי ולעבור לשרת ודומיין פרטיים שלי (קצת כמו לעזוב את הבית. בית שקורס כל יום), כך שאוכל לפרסם פרסומות ולעשות על הקוראים שלי קצת כסף. זה יהיה בקרוב, מנהל הבנק שלי כבר ממש מצפה לזה.

מתנות עבורי, אם אתם מתעקשים, אתם מוזמנים לשלוח כסף במזומן בלבד או להרשם כמעריצים בעמוד הפייסבוק של הבלוג (עד היום רק אשתי העריצה אותי. מהיום גם אתם יכולים).

windows XP

ואיך אפשר לסיים בלי תודות:

תודה לכם הקוראים, שאתם לא מתייאשים, ממשיכים להכנס לבלוג הזה ולקרוא את מה שאין לי להגיד. זה מגביר לי את תחושת הביטחון העצמי, מקנה לי תחושה מזוייפת שלא הכול אבוד ומוסיף לי מעט אושר בחיים. תודה.

תודה לאנשים שנאלצים לשהות לידי (עבודה, חברים) ולשמוע ממני משפטים כמו "וואו, זה יכול להיות פוסט אדיר!", "נו, קראת כבר את הפוסט האחרון שלי?" או לחוות רגעים בהם אני לפתע מתנתק מהסביבה, בוהה בקיר וחושב איך אני עושה פוסט ממה שהרגע ראיתי. תודה לכם.

תודה לאשתי היקרה שקוראת את הבלוג הזה באדיקות, יודעת לתת ביקורות בונות, ותמכה בי מהרגע הראשון בו החלטתי, משום מה, לפתוח בלוג, תודה רבה!

, , , ,

תנ"ך קריקטורה מצחיקה

אני שונא משיבונים (Voice Mail בלעז) , למעשה, אני חושב שרוב האנשים בעולם שונאים את המכשיר הזה (אם עדיין קיים) או את השירות הזה (אם אפשר לקרוא לזה שירות).

הרעיון עצמו הוא רעיון מצויין: אני לא זמין לקבל את המסר שרוצים להעביר לי ולכן המסר יישמר ואני אשמע אותו ברגע שאתפנה. הבעיה היחידה עם הרעיון הנהדר הזה הוא הממשק הקולי והמעצבן של המשיבון. ברגע שמדובר בממשק קולי ואני צריך להמתין ולשמוע את כל ההודעה מהתחלה עד הסוף, ואני גם חייב להמתין ולשמוע הודעה אחר הודעה ואין לי שום יכולת לנווט את עצמי בקלות בערימת ההודעות זה מעצבן, ואם זה מעצבן אז אני כנראה לא אהנה להשתמש בזה, ואם אני לא אהנה להשתמש בזה אז אתם תצטרכו לקרוא פוסט עצבני שלי. ואתם לא אוהבים אותי עצבני, נכון?
אז מה עושים? לגוגל הפתרונים: השירות של גוגל, ה- Voicemail פותר את הבעיה, השירות לוקח את ההודעות הקוליות שקיבלת ומבצע בהם שני שינויים קריטים שהופכים את השימוש בהם לקל ונוח יותר:

1. ההודעה הקולית מתורגמת לטקסט. אם ההודעה הופכת לקולית אזי במקום להקשיב להודעה בצורתה הקולית במשך 15 שניות, אני אקרא אותה ב 2 שניות.

2. ההודעות עוברות לחשבון המייל ונשמרות בו. עכשיו אני יכול לראות את כל ההודעות שהגיעו, ולהשתחרר מהחובה לשמוע אותן אחת אחרי השנייה, כמו כן, האפשרויות למחוק, לשמור, לקורא מחדש ולקטלג את ההודעה הופכות להיות הרבה יותר קלות לביצוע ברגע שהממשק הופך להיות טקסטואלי (ולא קולי) ומוכר (התצוגה של דואר גוגל).

הצד השלילי בעסקה הוא שגוגל מקבלת לידיה, עוד פעם, מידע על המשתמשים שלה, אז נכון שהשירות הוא חינמי ואין ספק שאני ארשם אליו (קודם אתם), אבל לכל דבר יש מחיר.

אנקדוטה שעלתה לי לראש: אם אני רוצה לחזור למשחקי המילים של הפסיכומטרי שעשיתי לפני שנים, אז אפשר להגיד שהודעה קולית במשיבון לטלפון זה כמו הודעת מייל לשירות הצא'ט, נכון? (אם לא הבנתם אז כנראה שאתם לא שייכים למועדון ה-700. הא, רגע, גם אני לא)

, , , ,

העכבר הקסום של אפל

אני חושב שאם הייתי צריך לדמות את שוק המחשבים למשחק שחמט ומשני צידיו שני שחקנים מוכשרים המאמצים חזק-חזק את מוחם, ואילו ניתן היה לתת לשני השחקנים האלו שמות, לאחד השחקנים ניתן את השם "פי.סי" ולשני נקרא, אמממ…, "אפל", אז בהחלט אפשר להגיד שהשחקן אפל הציג מהלך שחמט מרשים למדי. למעשה, מזה זמן שאפל היא על תקן השחקן שצובר יותר ויותר עוצמה במשחק השחמט בזמן שפי.סי נכנס למגננה ופשוט מחקה כל מהלך מוצלח של אפל.

אפל עשתה את המהלך המרשים ללא יותר מידי רעש, מה שגרם לרעש גדול עוד יותר. יום אחרי שהודיעה על אחד מהרבעונים המוצלחים בתולדותיה, חשפה החברה מספר חידושים במוצריה, בין החידושים היה אפשר למצוא שדרוגי חומרה לאיי-מק ולמק-בוק, וחידוש נוסף, עכבר בשם Magic Mouse .

החידוש ב"עכבר הקסם" הזה הוא שאין לו את אותם כפתורי ימין-שמאל (קליקים) מוכרים, גם את הגלגלת המוכרת העיפו החוצה. העכבר החדש הוא בעצם משטח מגע מולטי-טאצ' שמעוצב בצורה חלקלקה ומתוחכמת ומעתה והלאה הוא יחליף את Mighty Mouse, העכבר המוכר של אפל שהזדכה על הציוד שלו, ולא ניתן יהיה לרכוש אותו יותר.

– האם מדובר בחידוש מהפכני שיעניק חוויות שימוש פורצת דרך? ספק רב. עכבר הטאצ' יהיה כנראה נוח יותר, אינטואיטיבי יותר, ויעניק רעננות לחוויית השימוש בעכבר הוותיק. וזה הכול.

אבל,

אפל עושה צעד מעניין ומעיזה לשנות קונספט ותיק שהוכיח את עצמו לאורך תקופה ארוכה, קונספט שקואליציה מלאה של חברות טכנולוגיות לא העזו לשנות ולו במעט, בטענה ש"אם עובד אז לא נוגעים".

הצעד גם מרמז, או לפחות גורם לי לתהות, האם אפל מתכוונת גם לשנות את הקונספט של מוצרים ותיקים נוספים, כמו למשל המקלדת, אולי גם למקלדת הכפתורים הותיקה יקום מתחרה חלקלק ומתוחכם? ואולי גוב'ס בכלל מתכנן לנו שינוי עצום ומהפכני בדרך בה אנחנו משתמשים במחשב?

בכל מקרה, אני חושב שהעכבר החדש גם תומן בחובו השפעות גדולות לעתיד שוק המחשבים: אין ספק שהתעשייה כולה כבר הבינה שאפל היא על תקן הגאון התורן, הגאון הצליח ללמד את שוק המכשירים הסלולרים שיעור כואב מאד שהם לעולם לא ישכחו עם מכשיר האייפון שפיתח, הוא גם הצליח להמציא לבדו את שוק נגני המוזיקה ולכבוש אותו ללא מאמץ. כך שכדאי מאד לשים לב למה שהגאון מחליט לייצר ולמכור. הפעם הוא החליט לשנות את הקונספט המוכר של העכבר ולהפוך אותו למשטח מגע. לכן ניתן להסיק בסבירות גבוהה למדי שחיקויי עכבר מגע כבר מתעתדים לפרוץ אל השוק בזמן הקרוב. מהר יותר, כנראה, ממה שאנחנו חושבים.

עכבר ללא כפתורים הוא, בכל זאת, עליית מדרגה טכנולוגית, לא אגזים אם אהמר על כך שבעתיד הכפתורים והגלגלת של העכבר המוכר לנו כיום יהיו על תקן פעימות המונה שספרת כשהתחברת לאינטרנט לפני 10 שנים, – אתה פשוט לא מאמין שזה היה ככה בעבר. עד שכל מחשבי הפי.סי יישרו קו עם העכבר החדשני של אפל, וזה כנראה ייקח זמן, שהרי בשונה מאפל, שוק הפי.סי מורכב ממספר חברות שונות, אפל מצליחה להציב את עצמה, שוב, בחוד החנית של החזית הטכנולוגית. מחשבי אפל שגם ככה גורמים להתפעלות, בעיקר רק בגלל העיצוב הנקי והמיוחד, יגרמו מעתה לאוהבי הטכנולוגיה שבנינו לפנטז על גאדגאט חדש שיעמוד לצד המחשבים שלהם – העכבר.

, , , ,

מק נגד פי.סי

נתחיל בוידוי: יש לי מק בבית. ובכל זאת, אני עדיין מרגיש טוב יותר עם הפיסי הרגיל שלי, אולי זה עניין של הרגל (והרי רוב הישראלים מכירים בעיקר את הפיסי), אולי זה עניין של שמרנות, אין לי מושג, אני עובד על המק שלי ומשהו לא מתחבר לי.

נמשיך בוידוי נוסף: למרות הוידוי שכתבתי למעלה, לפחות פעם בשבוע אני נכנס לאתר של אפל ומרייר על המחשבים שלהם, בעיקר על המק-בוק, אין לי הסבר מדויק למה זה קורה, אבל זה בהחלט קורה.

השאלה היא איך נוצר מצב בו אני, אדם שפוי (עד כמה שניתן להגדיר אותי שפוי), שעובד עם שתי המערכות, מרגיש נוח יותר עם וינדוס ובכל זאת משתוקק למחשב אפל??
שוב, אין לי הסבר מדוייק למה, אבל אם אני חייב לתת לעצמי הסבר הייתי הולך על עניין השיווק כגורם מכריע. מישהו שם באפל עושה את העבודה שלו כל-כך טוב שלעניות דעתי צריך לפתוח קורס שלם באוניברסיטה על דרך ההתנהלות השיווקית של חברת אפל, החל מהאתר הכל כך יפה (האתר הכי יפה ומרשים שנתקלתי בו אי פעם, כנסו ותראו בעצמם) וכלה בשליטה הבלתי מעורערת בתקשורת (תראו כמה באאזזז עשה העכבר החדש שהוציאו, וזה מבלי להודיע עליו בכנס הטכנולוגיה השנתי שלהם)

מעניין לראות שרק אתמול השיקה מיקרוסופט את חלונות 7 (צפו בהשקה הישראלית בדה מרקר) והיום כבר ניתן למצוא את התשובה המתוחכמת והמשעשעת של אפל:

ליאור צורף (סמנכ"ל שיווק חטיבת האון-ליין של מיקרוסופט ישראל), אנא קבל גם את ברכתי הצנועה להשקת חלונות 7, כמו שאמרתי, עם וינדוס אני מרגיש בבית ואני בהחלט מצפה כבר לעבוד עם המערכת החדשה שלכם, למרות ה"הבטחות שחוזרות על עצמן" כפי שהפרסומת של אפל מציגה…  🙂

, , , ,

זה בדיוק מה שעבר לי בראש כשראיתי את הסרטון החדש של אפל.
כן, שוב הרקע הלבן והנקי עם הטקסט השחור והמינימאלי שמציגים יחד בשילוב מופלא את העכבר החדש, ה"מג'יק מאוס".

[gv data="79zcwg8ueDA"][/gv]

עד שהתיישבתי בשביל לכתוב עליו עבור דה-מרקר והבנתי שיש פה קצת מעבר לסתם עכבר מדליק… אני עדיין שובר את הראש בניסיון למצוא את המילים הנכונות ואת הניסוח המתאים בשביל להעביר את הרעיון…

, ,

מורד שטרן

"עדיין לא ברור מה גרם לכל המחליפים בעולם לשבוק חיים" מכריז קריין החדשות בדרמטיות, "אך נראה שמעתה והילך, אנחנו צריכים להסתדר בכוחות עצמנו". סוף הסרט.

מוצ"ש האחרון ראיתי את הסרט ה"מחליפים" (Surrogates), הסרט חדש של ברוס וויליס. ברוס, כדרכו, מצויין במשחקו הדלוח והעלילה פשטנית ורדודה להחריד, אבל העולם העתידני שמתואר בסרט גורם לך לתהות עד כמה באמת אנחנו רחוקים מהמצב העתידני המתואר בו.

הסרט מדבר על העתיד הלא-רחוק בו בני האדם כבר לא יוצאים מהבית, אין להם שום סיבה לעזוב את הבית: הם פשוט מתחברים לרובוטים דמויי אנוש (ה"מחליפים" ) וחיים דרכם את חייהם מחוץ לבית, פיתוח טכנולוגי פורץ דרך (של ממציא שלדעתי דומה מאד לסטיב גובס, אבל זה רק אני) מאפשר להם לחוש בצורה מלאה את החיים דרך אותם רובוטים, כך שהם יכולים להתנתק לחלוטין מחייהם האפרורים, להשאיר אותם בבית, ולהיות מי שהם באמת רוצים.

אם אני רוצה להקביל את הרעיון שבסרט למשהו שכבר קיים במציאות של ימינו אז הדוגמה הראשונה שעולה לי בראש היא "סקונד לייף", המשחק האינטרנטי בו אתה יכול ליצור לעצמך דמות המייצגת אותך, ודרכה אתה יכול "לחיות" בעולם וירטואלי, לפגוש אנשים מכל העולם שהתחברו, כמוך, ליקום הוירטואלי הזה, ולהתנתק מהמציאות הקיימת, שלעיתים היא מאכזבת ומדכאת.
האשליה שאתה יכול לבחור לעצמך גוף יפה יותר, צעיר יותר ומרשים יותר קוסמת לבני האדם (לא לי. אני מבסוט ממה שיש), והסרט מראה כי רוב המין האנושי בוחר להסתגר בית, ולחיות את החיים שבחוץ דרך המחליף. הרחובות מלאים ב"מחליפים" הנראים אנושיים לגמרי, אך מבט קצר בצועדים ברחוב מלמד כי רוב מוחלט של ה"אנשים" הם צעירים מידי, יפים מידי וחטובים מידי. בני האדם התמכרו לאשליה.

האם המציאות הזו היא באמת כל כך עתידנית? מבחינה טכנולוגית -כן. אם נסתכל על הרובוטים של היום אז הם עדיין מגושמים להחריד, יקרים לייצור ובוודאי שלא ניתן לחוש דרכם את הסביבה בצורה המלאה שמתוארת בסרט, אבל אם ניקח את האינטרנט כדוגמה לעולם וירטואלי, נראה שאנחנו כבר מתנהגים בדיוק באותה הצורה, כך ניתן למצוא סיפורים של אנשים זקנים שמספרים כי הם חיים את חייהם שוב על ידי אימוץ דמות צעירה בסקונד לייף, וכך אפשר גם לראות שרוב האנשים מציגים את התמונות היפות ביותר שלהם בפייסבוק (שוב, חוץ ממני. אני באמת מבסוט). הרעיון של "רחוב מלא באנשים יפים" חוזר על עצמו גם פייסבוק וגם בסקונד לייף.

תופעת ה"רחוב מלא באנשים יפים" (אני מבקש לרשום על שמי את המושג הזה), היא תופעה שתלך ותחריף ככל שהאינטרנט יעמיק את אחיזתו בנו, וככל שיותר ויותר אנשים יראו באינטרנט כדבר מובן מאליו ולא כנטע זר, הבמאי לקח את המצב הזה שני צעדים קדימה וסיפק סרט מרשים מאד ועמוק מאד. מומלץ בחום.

, , , , ,

GPS

כבר הלאתי אתכם בפוסט רציתי איי דיגיטל קיבלתי איי לניאדו בו סיפרתי על הביקור שאמור היה להיות לי בתל אביב. בגלל שאני מכיר את עצמי ויודע שאני יכול להתברבר בקלות (אתם לא רוצים לדעת לאיפה הובלתי את הצוות שלי בניווט בקורס מפקדים בצבא. ומה שיותר מדהים זה שאפילו סיימתי את הקורס בהצלחה) מצאתי את עצמי עם חבר מהעבודה, בואו נכנה אותו "גבי", המגדיר עצמו תל אביבי אמיתי ("אני לא בטוח שמותר לך כנתנייתי להכנס לעיר שלי. חה חה חה" ) יום לפני, מכין מפות לקראת הטיול. כולה טיול של חצי יום בתל אביב ואני מכין מפות. how low can I go?

"גבי" ישב איתי והסביר לי על המקומות היפים בעיר תל אביב, כשראה שאין לי מושג קלוש בכל הנוגע למיקום הפיזי של האיזורים עליהם הוא מדבר, הוא החליט להשתמש במפות של אתר וואלה ולהראות לי פיזית איפה כל איזור נמצא.

אני שונא מפות. אני חושב שלא קיים בן אדם אחד שיגיד שהוא אוהב לתכנן מסלולים בעזרת המפות, אלא אם כן מדובר בבחור צעיר המשרת בצבא שיש לו, אממ.. איך קוראים לזה? אה, כן, "רעל", וגם אז, אחרי שהוא ישתחר מהצבא הוא ישתחרר מהאהבה הלא ברורה למפות. אם תשאלו אותי, אפילו אהוד ברק, אלוף הניווט הצהל"י, לא ממש סובל היום מפות.

כש"גבי" פתח את וואלה מפות הופיעה ל-4 שניות פרסומת, הפרסומת תפסה את תשומת הלב שלי באופן מיידי ו"גבי" הבין שהוא מאבד אותי, כי אני כבר חושב על הפוסט הבא שאכתוב על הפרסומת הזו.

הפרסומת היתה על מכשיר גי.פי.אס כלשהוא, היא לא היתה יפה או מתוחכמת במיוחד, היא פשוט היתה במקום הנכון, כמו אותו גזלן שמגיע לשטח בו מתבצעים התרגילים של צה"ל ופוגש בחיילים עייפים שרוצים בדיוק את המוצרים שיש לו להציע להם, או כמו אותם אנשים שעומדים בצידי המסלול ונותנים בקבוקי מים לאותם רצי מרתון. פשוט להיות במקום הנכון.

בואו נחזור אליי ואל "גבי", עכשיו אנחנו צריכים להתעמק במפה מעצבנת ומסובכת של תל אביב הגדולה, להבין את הרחובות, לראות איך אני מגיע ואיפה תהיה לי חנייה, אחר כך לחפש מסעדות כשרות ובסוף גם להדפיס את המפה לקפל אותה ולהכניס לארנק. במקום זה, מציעה הפרסומת פיתרון קל שיענה על הצורך שלי, אנשי השיווק כיוונו בדיוק לאותם אנשים שיגלשו לשירות המפות בשביל לצכנן מסלול, ואז יראו שקיים פיתרון קצת יותר נוח ויותר אלגנטי, וזה לא שהגולשים לא שמעו בחיים שלהם על מכשירי הגי.פי.אס, זה פשוט הזמן הכי טוב להציע להם אותו.

– כמו שאומר המשפט החכם: להיות במקום הנכון ובזמן הנכון. זה שיווק גאוני.

, , ,

מחשב חולה

היום היה צריך להיות יום נפלא ומיוחד במיוחד, לקחתי היום יום חופש מהעבודה ותכננתי לנסוע לטיול רגלי עם אשתי בלב תל אביב. גולת הכותרת של הטיול הזה היתה אמורה להיות חנות איי דיגיטל החדשה (בשבילי) וחנויות הבגדים של רחוב שינקיין (בשבילה).
התוכנית, לצערי, לא יצאה לפועל, שכן בתחילת הנסיעה התחלתי לחוש בסחרחורת וכאבי ראש, ומפה לשם מצאתי את עצמי בחדר המיון של לניאדו.

אני שונא מחטים. אני גם מפחד מהם. אני לא יודע אם אני יותר מפחד משונא, אבל שניהם תופסים מקום של כבוד ברשימת "דברים שמורד שונא ומפחד מהם".  "זה יכאב טיפ-טיפה" הסבירה לי האחות בחיוך, ניסיתי להסביר לה שלדעתי בעוד מספר שנים נסתכל אחורה על התקופה בה בני האדם השתמשו במזרקים מפחידים לצורך רפואה ונצחק על זה, ובטח יהיה משהו אחר ולא מפחיד, ואולי כדאי לה לשקול שוב אם אני באמת צריך את הזריקה זו, ובכלל, אני מוכן לשבת איתה ולהמציא את זה יחד, נעשה המון כסף, ניסיתי לשכנע אותה, רק שתרחיק את המזרק הזה, "יום אחד אתה תסכל על זה ותצחק". אוווצ! זה כאב.

"תבדוק אם יש וייפיי בחדר המיון" הציעה אשתי שישבה לצידי, "זה לא מה שאתה תמיד עושה?"
"וואלה. זה בדיוק מה שאני תמיד עושה" עניתי בטשטוש, "חסר להם שאין".
וכמובן שלא היה שום וייפיי. מה הסיפור של בית החולים הזה? למה הוא לא מתחשב בחולים שלו?! אני לא אהיה חולה יותר.

כשעתיים אחרי שהגעתי לחדר המיון שוחררתי ונשלחתי לנוח בבית, צוות חדר המיון הכין לי עוגה, קישט את חדר המיון בבלונים וכולם נפרדו ממני, חלקם אפילו בכו. כשיצאתי נתתי לשמש לשטוף את פניי "הרבה זמן חיכיתי לראות את השמש" סיפרתי בהתרגשות לאשתי שליוותה אותי לאוטו "כל הזמן הזה בחדר מיון רק רציתי לראות כבר את השמש שבחוץ, את העצים הירוקים והפרחים הצבעוניים",

"היית שם כולה שעתיים" אמרה אשתי "אתה חי בסרט".

, , , , ,

רכבת ישראל

6:45 בערב, תחנת הרכבת של תל אביב אוניברסיטה. אני ממתין בסבלנות על הרציף לרכבת שתיקח אותי לנתניה (כן, נתניה. אף אחד לא מושלם). הרכבת של נהריה, זו שמגיעה 5 דקות לפני הרכבת שלי (כן, שלי. הכול שלנו הנתנייתים), עוצרת ברציף והנוסעים יורדים.

משפחה חרדית מרובת ילדים, סליחה, ברוכת ילדים, יורדת מהרכבת ומתחילה ללכת יחד, כשלפתע, האמא שמה לב שאחד מהצאצאים חסר, הוא כנראה נשאר איפשהוא על הרכבת. האמא עוצרת את דלתות הרכבת מלהיסגר, וחיפושים נרחבים אחרי האברך הצעיר שלא מתפנה מהרכבת מתחילים.

ההורים דיברו בניהם באידיש, כך שלא הבנתי כלום, אבל אתם יודעים איך זה, אפשר להבין מההקשר בו נאמרים הדברים את הכול.

האמא: "אונדזער יינגל איז פעלדנדיק!" (תרגום: היי תראה הנה מורד שטרן,זה מהאינטרנט!)

– זה קטע מטורף. אישה חרדית, בטח בלי אינטרנט בבית, הילד שלה נמצא אי שם על הרכבת שעוד רגע עוזבת את הרציף, ומה שחשוב לה זה שהיא זיהתה אותי. מדהים

האבא: "איך וועט בליק פאר עס אויף די באן!" (תרגום: וואו, את צודקת. טוב, אני הולך לחפש את הילד על הרכבת!)

אחרי כמה דקות האבידה נמצאה. הילד המבולבל התגלה ואחדות המשפחה נשמרת, האם מבצעת מפקד קצר פעמיים ("מספרי ברזל להתפקד!" ) והמשפחה ממשיכה לדרכה. הנוסעים אמנם מראים סימני מרמור קלים עקב עיכוב הרכבת, אבל גם הם נושמים לרווחה כשהם רואים את מעארקו מוצא את אמא.

סוף טוב הכול טוב.

, , ,

קונספירציה

אני אוהב תיאוריות קונספירציה, אני חושב שכולנו אוהבים. תיאוריות קונספירציה מכניסות פלפל לחיים, וגם אם לפעמים ברור שהן שטות מוחלטת שעלתה באיזו שיחה מיותרת בחג הסוכות בין בלוגר שאוהב תיאוריות קונספירציה לקרוב המשפחה שלו, הן עדיין מעניינות וכיף להרהר בהן, ולו רק בשביל להגיד "יא יאללה, איזה קישקוש".
הנה תיאוריית קונספירציה שיצרנו במו ידינו תוך כדי שיחה, אתם יכולים לצחוק או לגחגך, אבל השאלה "למה האייפון עוד לא מגיע לארץ" מקבלת השיחה הזו תשובה מעניינת מאד:

"תגיד מורד, בתור מומחה לעיניני סלולר-גאגדטים-טכנולוגיה למה האייפון לא מגיע?" ככה התחילה שיחה עם קרוב משפחה שלי בחג הסוכות האחרון.

– סיפרתי לו את כל הסיפור על החוזים הדרקוניים שחברות הסלולר הסכימו לבלוע, ועל כך שהתהליך הזה נגרר עכשיו בדיונים משפטיים. כמו כן הסברתי לו שאני לא "מומחה" לדברים הללו, אבל אין ספק שהוא לא ימצא אדם עם מקור ידע רחב משלי בנושאים אלו במדינת ישראל, או לפחות באיזור השרון –

"משהו פה מסריח" אמר ב'.

"נשבע לך שזה לא אני" קפצתי להגנתי באופן אינסטינקטיבי. (למדתי הגנה עצמית בעבר. חגורה צהובה, אל תתעסקו איתי)

"לא אתה, הם"

"לא הבנתי"

"חברות הסלולר. הן לא נולדו היום והן לא פראייריות, אני לא רואה כל הגיון להביא לפה את האייפון ובכך לאבד שליטה על המנויים שלהם ולהפסיד כסף"

"אמממ…" הגלגלים בראשי התחילו להסתובב.

"הן, כנראה, משלבות ידיים ומונעות, יחד, את הכניסה של אפל לישראל"

"ווואלה"

"ויינט. הן רק עושות את עצמן משתדלות ונאבקות, אבל למעשה הן פשוט מונעות מן המכשיר הזה להיכנס, או לפחות מנסות למשוך זמן עד שיהיו מכשירים טובים יותר או שווים לאייפון, ככה שאפל לא תוכל להכתיב להן תנאים".

"אף פעם לא חשבתי על זה, אף פעם גם לא שמעתי רעיון מופרך שכזה, יש בזה משהו, אני אכתוב את זה בבלוג שלי"

"תן לי קרדיט! תכתוב את השם שלי!"

"ברור"

"אני מכיר אותך, אל תתחכם! תכתוב את השם שלי!"

"ברור".

– מה דעתכם ?

, , , ,

Older posts >>

Theme Design by devolux.org